בית משפט השלום בתל אביב, נדרש לדון לאחרונה (24/06/2013), לתביעה על סמך סעיף 30א’ לחוק התקשורת (בזק ושירותים), התשס"ח-2008, בגין שליחת 46 מסרוני "ספאם" אשר עניינם תזכורת לתשלום חוב של התובעת. הגורם לסכסוך, החל בחוב כספי של התובעת לנתבעת 1, פלאפון תקשורת, חוב אשר נוצר בעקבות שימוש בשירותי החברה. הנתבעת 1 נעזרה במשרד עורכי דין כדי לגבות את החוב, אשר גם הוא צורף כנתבע 2 בהליך.
לטענת התובעת בהתאם לסעיף 30 א’ (א) לחוק התקשורת המסרונים אשר נשלחו היוו דבר פרסומת ו/או "הודעת מסר קצר". בהתאם לכך, טענה התובעת שהנתבעים חוסים תחת הגדרת "מפרסם" לפי החוק. בנוסף טענה, שהנתבעים לא ביקשו כל אישור או הסכמה מפורשת מהתובעת לשלוח אליה את המסרונים, לגרסתה, היא דרשה כבר בעבר מהנתבעים להפסיק לשלוח לה את ההודעות, אשר לטענתה הפחידו והטרידו אותה. אשר על כן, התובעת דרשה מהנתבעים לשם לה יחד ולחוד סכום של 1,000 ₪ בגין כל הודעה אשר נשלחה אליה. בנוסף, דרשה פיצוי של 10,000 ₪ בגין עוגמת הנפש אשר נגרמה לה.
לגרסת הנתבעים, המסרונים לא היוו "דבר פרסומת" לפי חוק התקשורת. בנוסף טענו שטיבם של המסרונים לא נועדו "לעודד רכישת מוצר או שירות" ולא נשלחו אל התובעת במטרה פרסומית כלשהי. לטענתם, שליחת ההודעות נעשתה במסגרת גביית חוב מהתובעת, סרבנית התשלום, באמצעים לגיטימיים ובהתאם לחוק.
ראוי לציין, שמבחינה דיונית, הצדדים בהליך הגיעו להסכמה, לפיה השאלה שתעמוד להכרעה על ידי בית המשפט הינה האם המסרונים שנשלחו על ידי הנתבעת 2 בהליך, מהווים דבר פרסומת, שכן לא הייתה כל מחלוקת לגבי עצם שליחתם של 46 המסרונים.
בית המשפט סקר את סעיף 30 א’ לחוק התקשורת, ואת התכלית שמאחורי חקיקת סעיף החוק, החל מהליך החקיקה ועד להלכה הקיימת העוסקת בסעיף. ביהמ"ש קבע, בהתאם להגדרתו של המחוקק, כי דבר פרסומת הינו: "מסר המופץ באופן מסחרי, שמטרתו לעודד רכישת מוצר או שירות או לעודד הוצאת כספים בדרך אחרת", לכן קבע בית המשפט שאין לצמצם ביטוי זה למשמעות הרגילה והיומיומית שמייחס האדם ברחוב למונח "דבר פרסומת" ויש לפרשו לפי נוסח הגדרת הביטוי בחוק ובהתאם "למטרות היעדים האינטרסים והערכים אשר הנורמה נועדה להגשים", משכך קבע כי ניתן לפרש מסרונים שמטרתם תשלום חוב כ"דבר פרסומת".
כחלק מדבריו של בית המשפט לעניין זה:
"אילו התכוון המחוקק כי יש להגביל את פירוש הביטוי רק ל"פרסומת" מסחרית במובנה המקובל השגור בפני הבריות הרי שהיה מסתפק בהגדרה "מסר המופץ באופן מסחרי, שמטרתו לעודד רכישת מוצר או שירות", כאשר המחוקק טרח להוסיף להגדרה את המשפט "או לעודד הוצאת כספים בדרך אחרת", התכוון המחוקק להרחיב את ההגדרה ולהחיל אותה על מסרון המעודד את הנמען להוציא כספים לכל מטרה שהיא, דהיינו כל תשלום לרבות צורך בפירעון חוב.
בהתחשב בכך שמדובר בפסיקה תקדימית, ובהתחשב בכך שהמסרונים נועדו לגביית חוב קיים של התובעת שלא טרחה לשלם את חובה, הגיע השופט עזריה אלקלעי למסקנה כי התובעת זכאית לפיצוי של 15,000 ₪ משתי הנתבעות ביחד ולחוד, ובנוסף, להוצאות שכר טרחה בסך של 2,500 ₪.
לפסק הדין המלא לחץ כאן
הערה:
סקירה זו הינה למידע כללי וראשוני בלבד ואינה נועדה בשום מקרה לשמש כייעוץ משפטי ו/או כתחליף לייעוץ משפטי לכל מקרה ונסיבותיו. אין להסתמך על האמור מבלי להיוועץ עם עורך דין העוסק בתחום בטרם נקיטת כל פעולה או קבלת כל החלטה.
הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת.
