מאת עו"ד דן חי
הזכות לפרטיות מוצאת עצמה במרכז הדיון הציבורי בעת משבר הקורונה. התקנות לשעת חירום, המאפשרות מעקב אחרי חולים ומי שהיה בסביבתם, תיקון לחוק נתוני תקשורת, המציע מעקב אחרי מחויבי הבידוד ועוד שלל הצעות שעולות מידי יום, בניסיון לפרוץ את הזכות לפרטיות במאבק עם המחלה.
מול כל הניסיונות האלה, לא שמענו שניצב מנגד גורם ממשלתי שמייצג עבור הציבור את העמדה של הזכות לפרטיות, מנסה לצמצם את הפגיעה ולהגן על האזרחים מפני פגיעה. במדינה מתוקנת היו הפעולות האלה נעשות בתאום עם נציב הפרטיות של המדינה. כך נוהגים בבריטניה, צרפת ובמדינות אחרות באירופה. גם בישראל יש גוף שאמון על הפרטיות – הרשות להגנת הפרטיות במשרד המשפטים. אלא שהרשות הזו פועלת כבר למעלה משנה ללא ראש רשות. ראש הרשות האחרון סיים את תפקידו בחודש ינואר 2019 ובשל שרשרת הבחירות לא מונה לו מחליף קבוע. אבל גם אם היה מתפקד ראש רשות במשרה מלאה, לא היו לו הרבה סמכויות לפעולה.
כבר בשנת 2011 פורסמה הצעת חוק שביקשה להקנות לרשות להגנת הפרטיות סמכויות אכיפה רחבות. בכל הכנסות האחרונות עברה ההצעה הזו פעמיים קריאה ראשונה ופעם אחת החילו עליה רציפות. לא מעבר לזה. ועדת חוקה חוק ומשפט, שהייתה אמורה להכין את החוק לקריאה שנייה ולשלישית בכנסת, לא מצאה זמן לדון בהצעה. התוצאה היא שיש לנו רשות שיכולה להתהדר בשם הזה של "הגנת הפרטיות" אך אין לה ראש ואין לה ממש סמכויות.
בתחילת העשור השני של שנות האלפיים הטרנד היה לומר כי ההתקדמות הטכנולוגית הרסה את הזכות לפרטיות. ההתנהלות בארץ די התכתבה עם האווירה הזו. אלא שלפני כשנתיים נכנסו לתוקף תקנות מידע חדשות באירופה, ה-GDPR, שטרפו את הקלפים כאשר קבעו עקרונות ברורים לשימוש במידע, כאלו שמתכתבים היטב עם ההתקדמות הטכנולוגית. מדינות רבות בעולם מיהרו ללכת בעקבות אירופה. כך קליפורניה עם תקנות הגנה על המידע הצרכני, ה-CCPA, ברזיל, ארגנטינה, יפן ועוד.
בישראל אומנם נכנסו לתוקף לפני כשנתיים תקנות אבטחת מידע חדשות, אך אלו עוסקות רק בהיבטים של השמירה על המידע מפני פגיעה בו, לא של כל עיסוק אחר הקשור בו. גם תקנות אלו לא כוללות בחובן סמכויות אכיפה לרשות, ולמעשה אין לרשות כל סמכות להטיל קנס, למשל, על מי שמפר אותם.
על רקע המצב הבלתי סביר הזה נקלעה ישראל למשבר הקורונה, שמצריך פגיעה בפרטיות, לעיתים אף מוצדקת, ללא גורם שיוכל לתת את המשקל של הצד השני, זה של הפרטיות. לכן אפשר לשמוח שהפרטיות נדרסת בצל הקורונה. לשמוח כי אולי דווקא עכשיו יקום שר או חבר כנסת ויבין, שאם לא נעשה מעשה כדי לשמור על הזכות, מעמדה ילך וידעך כמו במדינות העולם השלישי. ויש מה לעשות.
לפני כל דבר אחר יש למנות לרשות ראש קבוע. הממשלה אומנם ממשלת מעבר, אבל ניתן לנסות להגיע להסכמה על מועמד מקובל על כל הצדדים. מועמד כזה צריך להיות איש מקצוע מהתחום ולפוליטיקה לא צריך להיות חלק במינוי כזה. אחר-כך ניתן לקדם את חקיקת התיקון לחוק שייתן לרשות להגנת הפרטיות סמכויות אכיפה. ואחרי כל אלה, אולי יהיה לנו גורם שאוכף את הזכות לפרטיות, ששומר על המשטרה והשב"כ שצדים את מפרי חוקי הקורונה עם אמצעי איכון ואמצעים פוגעניים אחרים. אין ספק שיש לשמור על מעמדה של הרשות להגנת הפרטיות. היא תשמור אז על כולנו. נהיה אז, נקווה, מדינה דמוקרטית שהזכות לפרטיות זוכה בה לכבוד.
