צריך לברך על מה שהקורונה עשתה לזכות לפרטיות בישראל. עכשיו כל אזרח בארץ באמת ירגיש תחת מעקב, יחוש איך רומסים את הזכות שלו לפרטיות ואיך זה בכלל לחיות במדינת משטרה שיש בה אח גדול שעוקב אחריך כל הזמן.
זה טוב שכל הציבור, שהיה אדיש לפגיעה בזכות לפרטיות שנעשתה בעבר על-ידי הממשלה, ירגיש עכשיו על בשרו איך פוגעים בה שוב ובגדול. אותו ציבור שלא יצא להפגין כאשר חוקקו את חוק האח הגדול, זה שמאפשר לשורה של רשויות אכיפה לעקוב אחרינו גם בזמנים כתיקונם בשל שלל סיבות, שלא הגיע להפגנה ברחבת מוזיאון תל-אביב נגד החוק שביסס את הנפקת הדרכון ותעודת הזהות הביומטריים (היו שם 30 איש) ועוד שורה של מחאות שניסו להתרומם כנגד פגיעות רבות שהממשלה עושה בזכות לפרטיות, ובודדים הגיבו להן.
ומה יש על הפרק: תקנות לשעת חירום אותן אישרה הלילה הממשלה (16.03.2020), שמאפשרות לעקוב אחרי כל אזרחי המדינה בכלים דיגיטליים ושמירת המידע הזה בידי שירות הביטחון הכללי (השב"כ) בלי כל הגבלה של זמן. אין שם פיקוח בזמן אמת של גוף רציני כמו הרשות להגנת הפרטיות במשרד במשפטים, אין פיקוח של הכנסת, הכול כמו בצפון קוראה, למשל. מי מבטיח לנו שלא יאספו מידע על אזרחי המדינה גם כאשר לא תהא לכך הצדקה? מי מבטיח שלא יעשו שימוש במידע הזה למטרות אחרות הזרות לאלו שנקבעו בתקנות החירום? מי מבטיח שבית משפט לא ייתן בעוד כמה חודשים צו לבקשה של אדם, שרק רוצה לדעת היכן אשתו הייתה ביום מסוים? אף אחד לא מבטיח כלום. הפקרות.
אם זה לא מספיק, הרי שההגדרה של החולה בתקנות רחבה מאוד. הגדרה שהיא למעשה זו שקובעת את כל מי שניתן יהיה לעקוב אחרי כל תנועותיו, עד 14 יום קודם למועד שבו הוחלט עלן המעקב. כך, למשל, קביעה של רופא שיש רק חשד להידבקות במחלה בלי כל ממצא שתומך בכך, כבר מספיקה על-פי התקנות החדשות לביצוע המעקב. שאף אחד לא יהיה מופתע אם כמות האנשים שתיכלל תחת ההגדרה הזו תגיע לחצי מדינה.
אבל זה טוב שזה קרה עכשיו. זה טוב כי יש לקוות, שכאשר נעבור את זעם הקורונה, נתעורר למציאות חדשה של דאגה לפרטיות. מציאות שבה אזרחים יפעילו לחץ ציבורי על הממשלה לשנות את חוק הגנת הפרטיות הישן שחוקק בשנת 1981 ולהתאים אותו לימינו אנו. אותו חוק שתוקן באופן רציני לאחרונה בשנת 1996, לפני שעידן האינטרנט פרץ לחיינו ולפני העידן, שבו המדינה יכולה לעקוב אחרי אזרחיה באמצעות הטלפון הנייד שהם אוחזים בידיהם.
שינוי החקיקה בתחום הפרטיות יכולה להיות משהו כמו תקנות הגנת המידע של אירופה (ה-GDPR), שנכנסו לתוקף לפני קצת פחות משנתיים, והציגו לעולם התייחסות עכשווית המטפלת במציאות הטכנולוגית המתקדמת של ימינו. כך נקבעה בתקנות האלה אותה זכות להישכח שזכתה לפרסום רב, הזכות להימחק מכל מאגרי המידע שהאזרח לא רוצה להיות בהם, פרסומים שכבר לא רלבנטיים לגביו באתרי האינטרנט השונים ועוד. אפשר ללכת על המודל של החוק החדש של קליפורניה (ה-CCPA), שנכנס לתוקף לפני חודשיים והוא קצת פחות נוקשה מההוראות האירופאיות. זה גם יכול להיות משהו מקורי משלנו. אבל חייב לבוא שינוי ומוקדם ככל האפשר.
