מאת עו"ד דן חי
לאחרונה התבשרנו כי הצעת החוק, שתאפשר למשטרה להציב מצלמות לזיהוי פנים במרחב הציבורי, על כוונת הממשלה. ועדת השרים לחקיקה אישרה את ההצעה ועתה יש כוונה לקדם אותה בקצב מזורז בכנסת.
הצבת המצלמות, לפי ההצעה, תהיה בכפוף לכמה הסתייגויות בראשן מניעת הפגיעה בפרטיותו של אדם "במידה העולה על הנדרש", כלשון ההצעה. עוד מדובר על החרגה של הפגנות מרשימת האירועים שבהם ניתן יהיה להציב את המצלמות או מניעת השימוש בהן לטובת חקירה ספציפית.
לפי ההצעה, הצבת המצלמות נועדה למניעה, לסיכול או לגילוי של עבירות מסוג פשע חמור; לאיתור נעדרים; ולאכיפת איסורי כניסה או צווי הרחקה ממקום ציבורי, במטרות שלהגשמתן החוק יאפשר למשטרה לקבל "התראת אמת" מהמצלמות על נוכחות של אדם ספציפי במרחב המצולם.
מצדדי ההצעה מניפים את דגל המלחמה בפשיעה ומזכירים בהקשר לכך את המאבק בגל הרציחות בחברה הערבית כדוגמה. עוד מדגישים את המטרות הברורות של ההצעה והעובדה שהזכות לפרטיות נשמרת במסגרתה באדיקות. מתנגדי ההצעה, שכבר הספיקו לכנות את החוק המוצע "חוק האח הגדול", כינוי שהודבק בעשור הראשון של המאה לחוק שאפשר למשטרה ולשורה של רשויות לקבל נתוני תקשורת של אזרחים. הביקורת נובעת מהחשש מהפגיעה בפרטיות שהחוק יאפשר כמו גם, כך נטען, הפיקוח הרופף שהיא מגדירה על השימוש במצלמות על ידי המשטרה. אם תעבור ההצעה, שורת גורמי אכיפה יקבלו גישה לצילומים הביומטריים, בהם צה"ל, רשויות תביעה שונות, מח"ש, שב"כ, הרשות להגנת עדים, שב"ס וכן כל גוף ציבורי אחר שיקבע שר המשפטים, באישור הוועדה לביטחון לאומי של הכנסת.
כנגד שימוש במצלמות פנים הועלו בעבר שורה של טענות. נטען כי יש בכך כדי להטריד את האדם, אך בשל עצם העובדה שהוא מודע לכך שמצלמה מזהה פנים "שוזפת" את פניו. עוד נטען ובצדק כי מצלמות מסוג זה אוספות מידע רב על אזרחים, ברוב הפעמים מבלי שהם מודעים לכך כלל. שימוש כזה יכול לדרדר אותנו למציאות של חברת מעקב נוסח סין.
קריאת ההצעה מעלה לכאורה את התחושה, שהמציעים חשבו על כל טענות הנגד וביקשו לתת להן מענה בהצעה. פגיעה בפרטיות, כך נכתב בהצעה, לא תעשה מעבר לנדרש. השאלה ממי יקבע כמה נדרש? המשטרה? הממשלה? הפרקליטות? שימוש במילים כלליות מותיר מרחב גדול לפרשנות. אבל החשש האמיתי צריך לראות את התמונה הרחבה יותר. ברגע שיש מצלמות פזורות בשטח למטרה אחת, קל יותר להכניס תיקון קטן בחוק ולקבוע מטרה אחרת.
על רקע ההצעה ראוי לזכור שחוק הגנת הפרטיות הישראלי לא תוקן באופן רציני מאז 1996, מועד שקדם למהפכה הדיגיטלית העצומה שעוברת על העולם במאה הנוכחית. קביעת שימוש בכלי פוגעני כל-כך על רקע חקיקה שאינה מגנה מהצד השני על האזרח, בעייתית.
הבעיה הגדולה בהצעה הוא העיתוי שבה היא עולה, בצל השינויים שמבקשת הממשלה לערוך במערכת המשפטית. שחיקה בדמותה הדמוקרטית של מדינה, מאיצה אחריה במקומות רבים בעולם תהליכים של פיתוח ושימוש במנגנוני ריגול אחר האזרחים. כשאדם יודע שהוא תחת עינו הפקוחה של האח הגדול, דרך אותן מצלמות מזהות פנים, הוא ממשטר את עצמו ומפחד להתנהג כרגיל; הוא מפחד להפגין או להשתתף בכינוסים פוליטיים, הוא מפחד שסודותיו הכמוסים יתגלו ויעשה בהם שימוש נגדו. בחברה כזו אין דמוקרטיה ואין מרחב דמוקרטי. זו הסכנה האמיתית. כשמדברים על מדרון חלקלק כדאי להיזהר לא להגיע לסף של אותו מדרון. לכן טוב יהיה אם ההצעה הזו תרד מסדר היום בדיוק כפי שעלתה.
