עד כמה אחראי מעסיק במגזר הציבורי לפעולות של אחד מעובדיו, שנעשו שלא במסגרת העבודה? בית משפט השלום בירושלים פסק לאחרונה כי האחריות של המעסיק הציבורי, עיריית ירושלים במקרה הזה, מלווה את המעסיק גם כאשר אחד מעובדיו גולש לדף הפייסבוק הפרטי שלו וכותב שם דברים בהתאם לרצונו החופשי. השאלה האם זה ראוי?
הבסיס לקביעת בית משפט השלום היא הוראה בפקודת הנזיקין הקובעת, כי לא תוגש תביעה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, שיש בו אחריות בנזיקין. עם זאת, הפקודה מסייגת שההוראה הזו לא תחול, במקרה בו פעל עובד הציבור ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו של נזק כזה.
בעניין שהיה בפני בית המשפט השלום בירושלים דובר על עובד עיריית ירושלים שהוגשה נגדו תביעת לשון הרע בגין סטטוס מעליב שפרסם נגד מסעדת ספגטים. כך, במרץ 2014, לאחר שנקבע כי איגוד המסעדות זכה במכרז של העירייה לאספקת שירותי קייטרינג, כתב בדף הפייסבוק שלו העובד, ששימש באותו הזמן מנהל מחלקת פיתוח עסקי באגף לקידום עסקים בעירייה, כי "החלטת הוועדה לא התקבלה ברוח טובה אצל בעלי מסעדת ספגטים, שהיו רגילים לקבל עבודות ופרויקטים ללא תחרות הוגנת ולעתים ללא תחרות כלל". הסטטוס היה קשור, אומנם, לעבודתו של אותו עובד, אך העירייה לא הייתה שותפה לדברים, התנערה מהם ואף גינתה אותם בכל תוקף לאחר שהדבר נודע לה מפנייה שנעשתה אליה מבעלי המסעדה. זה לא עזר לה. בעלי המסעדה הגישו את תביעת לשון הרע נגד העובד ובית המשפט החליט להטיל את האחריות על העירייה. המשמעות הינה, שאם יפסק למסעדת ספגטים פיצוי בהליך, תשלם אותו עריית ירושלים וכפועל יוצא, יישאו בו כל תושבי העיר.
ההיגיון שעמד מאחורי אותה הוראה בפקודת הנזיקין המקנה חסינות לעובד ציבור היה, שיש לאפשר לעובדי הציבור לפעול בבטחה וללא מורא, מחרב תביעות שתתנפנף מעליהם. זאת כל עוד הם פועלים במסגרת תפקידם. אבל האם הרגע שבו עוזב העובד לזמן קצר את ’משמרתו’ וגולש אל דף הפייסבוק הפרטי שלו, עדיין שייך להתנהלות שהיא ’תוך כדי עבודתו’? לא ברור.
הספק הזה משותף להוראות חוק רבות שאינן כוללות התייחסות לעולם הפתוח ברשת, ולכן הוא גם מלווה את בתי המשפט, כאשר עליהם לדון בתיקים שעוסקים באותו עולם המצוי ברשת, שכן, כאשר חוקק הסעיף בפקודת הנזיקין המגן על עובד הציבור, עולם האינטרנט לא היה קיים כלל. על רשתות חברתיות כמו פייסבוק, איש לא חשב. האפשרות שעובד יחויב בגין דברים שעשה בזמנו הפנוי בביתו, נראתה מרחיקת לכת. איש לא חשב שצריך להגדיר את הזמן שבו העובד גולש לרגע בפייסבוק האישי שלו, כזמן שהוא לרגע לא נמצא בעבודה.
את הקדמה הטכנולוגית, שלרבים מאיתנו נראית היום כמובנת מאליה, לא הדביק המחוקק עד היום. למרות שעברו מעל 20 שנה מאז הומצא האינטרנט, עדיין אין בארץ חקיקה אשר מסדירה את העולם הפתוח ברשת. לשון הרע, פגיעה בפרטיות או פגיעה בזכויות יוצרים המתרחשות ברשת, זוכות לפרשנות בהתאם לחוקים הקיימים. התוצאה לא תמיד רצויה. אין ספק שכך חושבים היום גם בעיריית ירושלים, לאחר ההחלטה האחרונה.
