לא קשה לפתח אמפטיה אל ציבור סוכני הביטוח והדרך בה הוצגו בשורת הפרסומת על "שוקה", שבו מככבים סוכן הביטוח שוקה ומזכירתו התזזיתית המגולמת על ידי הקומיקאית שני כהן. מנגד היו שאהבו דווקא את הצד של מי שהיה אחראי לפרסומות, שנועדו לקדם את ביטוח ישיר. כך או כך אין ספק שהפרסומות האלו עוררו עניין ודורגו תמיד בין הפרסומות הזכורות ביותר.
לכן כאשר קיבל לפני מספר ימים בית המשפט המחוזי בתל-אביב את תביעתם של לשכת סוכני הביטוח וסוכני ביטוח המאוגדים בה, והורה לחברת איי די איי המפעילה את "ביטוח ישיר" ו-"9 מיליון" להוריד לאלתר את קמפיין הפרסום שלה, ההחלטה עוררה עניין רב. בקרב מי שמכיר את רזי החוק, עוררה ההחלטה גם תהיה, שכן חוק איסור לשון הרע קובע כי מקום בו הוצא לשון הרע נגד חבר בני אדם או על ציבור כלשהוא שאינם תאגיד, לא ניתן להגיש תביעה או קובלנה פרטית בגין לשון הרע והדרך היחידה לטפל בה, היא על-ידי הגשת כתב אישום על-ידי היועץ המשפטי לממשלה. ציבור סוכני הביטוח עונה להגדרה הזו ולכן לא היה יכול לקבל סעד בתביעתו מכוח חוק איסור לשון הרע. בנקודה הזו, היה ניתן לצפות, שהתביעה שלו תידחה. לא כך קרה.
גם בית המשפט המחוזי הכיר בכך שלא ניתן לתת לסוכני הביטוח סעד על פי חוק איסור לשון הרע. אלא שכאן לא נעצר פסק-הדין. בית המשפט מצא דרך עוקפת. כך ביסס את קביעתו על חוק עוולות מסחריות, האוסר על עוסק לפרסם מידע לגביו הוא יודע או עליו לדעת שאינו נכון בהתייחס לעסק, מקצוע, נכס או שירות, שלו או של עוסק אחר. השופט אליהו בכר הבהיר בפסק דינו כי הצגתם של סוכני הביטוח כמיושנים, נהנתנים, כמי שהלקוח אינו בראש מעיניהם וכמי שבשום פרסומת אינם באים במגע עם לקוחותיהם אלא באמצעות מזכירה מאד לא "מתקדמת" שמאותגרת טכנולוגית – בכל אלה יש כדי להוות תיאור כוזב של מקצוע סוכן הביטוח בהפרזה והקצנה שהיא מעל למותר.
עוד ביסס בית המשפט את קביעתו על עילת "תחרות בלתי הוגנת", שאינה מעוגנת מפורשות בחקיקה, אך בית המשפט קבע כי רשימת העוולות בחוק עוולות מסחריות אינה סגורה ולכן אין מניעה להוסיף עליה עניינים הקשורים לתחרות בלתי הוגנת במסגרת דיני עשיית עושר ולא במשפט.
השאלה שהותיר פסק הדין היא האם זה ראוי? האם ראוי שבמקום שבו חוק איסור לשון הרע לא נותן סעד לחבר בני אדם, נכון למצוא דרך חלופית, וזאת מבלי לעסוק בשאלה אם הדרך הזו נכונה בפני עצמה.
אחד המקרים המפורסמים בהם תבע חבר בני אדם בתביעת לשון הרע, היה כאשר מספר חיילים תבעו את מוחמד בכרי, יוצר הסרט ג’נין ג’נין, וטענו כי דיבתם, כחיילי צה"ל, הוצאה לרעה בסרט. בית המשפט העליון דחה שם את התביעה ונימק כי חבר בני אדם אינו יכול להגיש תביעה. בית המשפט המחוזי בתל-אביב, ניתן לחשוב, היה נוהג אולי אחרת.
מחשבה לרוחב על מצבים אחרים בהם לחבר בני אדם יש עילת תביעה, מעוררת מחשבה גם על מצבים בעייתיים מאוד. חיילי צה"ל במקרה כמו ג’נינן ג’ינין היא אחת הדוגמאות. דוגמה אחרת יכולה להוביל, למשל, לחברי ארגון ימין שתובעים את צה"ל, כי אחד ממפקדיו אמר שהם מזכירים בפעילות שלהם ארגון טרור, למשל. בדרך הזו יכולות אף להיוולד כמה תביעות של אזרחים שונים שעונים לאותה הגדרה של אנשי ימין. אנדרלמוסיה.
על כל המצבים האבסורדיים האלה ואחרים שאפשר לדמיין חשבו, כאשר הפקידו בידי היועץ המשפטי לממשלה את הסמכות לעסוק במקרים כאלו תוך הפקדת הסמכות הבלעדית בעניין בידיו. היועץ המשפטי לא הפעיל מעולם את הסמכות הזו. הפסיקה בעניין ’שוקה’ צריכה להדליק לו אור אדום ולהביא אותו לתובנה, שאולי הגיע הזמן שיפעיל את הסמכות, במקרה המתאים. המקרה של ’שוקה’ הוא אולי דוגמה טובה.
