פיענוח הרצח של ד"ר אלי ללוז ז"ל, הותיר את קשת מכיריו ומוקיריו המומה. פתאום ביום אחד הפך המומחה הנודע לכימיה לקורבן של חגיגת מין עם שתי נערות ליווי שהסתיימה ברצח אכזרי.
אין ספק שהמנוח לא היה רוצה מעולם שמי ממכיריו, כמו גם הציבור כולו, ידע על מנהגי המין שלו. אף משפחתו הקרובה הייתה שמחה, ללא ספק, אם הפרסום הפוגעני היה נמנע. אלא שגם אם הייתה המשפחה מנסה לעצור את הפרסום, הדבר לא היה מסתייע בידיה. פשוט כיוון שבישראל הזכות לפרטיות מתה יחד עם האדם עצמו. רגע לאחר מותו של אדם, ומה שהיה נחשב לזכותו לפרטיות מת עימו. כך יכולים כלי התקשורת לעסוק בפרשה באין מפריע. איש הישר בעיניו יעשה.
הכנסת דנה לפני שבועות אחדים בשאלה מה יוותר מהזכות לפרטיות לאחר פטירתו של אדם. אך בעקבות הדיון הזה שונה חוק הגנת הפרטיות רק ביחס לפרסום תמונתו של אדם שנהרג, אשר צולמה במקום אירוע הפגיעה, בזמן הפגיעה או בסמוך לאחריה. השאלה האם ראוי, כי הזכות לפרטיות של אדם במהלך חייו תמשיך לחול גם לאחר פטירתו, נותרה, בינתיים, ללא מענה בחקיקה.
אין ספק שמודבר בשאלה נכבדה שיש לה היבטים רבים. ראשית, במישור הסמנטי, שהרי, כיצד ניתן לדון בפרטיות של אדם שאינו בין החיים? שנית, מעבר לסמנטיקה, השאלה האמיתית הינה, האם אותם ערכים שהמחוקק טרח כל-כך להגן עליהם בשם זכות האדם לפרטיות, אכן צריכים להפוך לנחלת הכלל מיד עם פטירתו של אדם? האם מקרה פרטי כל-כך כמו הרגלי המין של אדם, כמו ד"ר ללוז ז"ל, צריכים ביום אחד להפוך לנחלת הכלל?
בעבר עמדה על שולחן הכנסת הצעת חוק ממשלתית שביקשה לעסוק בסוגיה. לפי ההצעה פרסום כמו זה שעסק במנוח ללוז, לא היה יכול להתפרסם ללא אישור משפחתו. ספק אם המשפחה הייתה מאשרת פרסום כזה. אבל כשהגיעה אז הצעת החוק לועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת, ביוני 2007, נתקלה ההצעה בהתנגדות. עיקרה של התנגדות זו היה בכך, שלדעת חברי הוועדה, אין זה מתיישב עם ההיגיון לכנות זכות לפרטיות למי שאינו בחיים. כן אוזכרו היבטים של ההגנה על הפרטיות, שאינם תואמים זכות של אדם שאינו בן החיים ואשר נכללו בהצעה, דוגמת האיסור לבצע מעקב מטריד אחרי אדם. מאז נותרה השאלה יתומה.
כנגד הטיעונים שעלו אז ניתן למנות שורה של פרטים שמהווים חלק ממרקם פרטיותו של אדם, אשר מי שחרד לפרטיותו היה רוצה, קרוב לודאי, שלא יחשפו אף לאחר מותו. כך ניתן למנות את כל אותם פרסומים על אנשים מפורסמים, אשר מיד לאחר מותם עולים כל הפרטים על המחלה ממנה סבלו. יפה ירקוני ז"ל הייתה האחרונה בשורת הפרסומים מסוג זה.
דומה שהפתרון הנכון לסוגיה הינה לתת לאדם לקבוע בעצמו את גורל פרטיותו לפני מותו, אם במסגרת צוואתו או בכל דרך אחרת, ממש כפי שהדבר עוגן בהצעה הממשלתית. בהעדר קביעה כזו, צריכה משפחתו הקרובה להכריע בסוגיה. כך לא יתנהל אדם בידיעה, שאם ילך חלילה לעולמו באמצע השתלשלות עניינים מאוד אישית, לא יהפוך הדבר לנחל הכלל, ממש רגע אחרי מותו.
אבל בבית-המחוקקים הישראלי כמו בכל דבר, אוהבים לעסוק במה שקרוב ללב. לא של האזרח, של המחוקקים. כך מיהרו לעסוק בגובה הפיצוי על הפגיעה בשם הטוב. את הזכות לפרטיות זנחו. שהרי החוקים שהתקבלו בכנסת בשנים האחרונות רק מראים כי הזכות הזאת כבר מזמן הפסיקה לעניין את המחוקק הישראלי, גם ביחס לאנשים שסובלים מהפגיעה עוד בחייהם. אז למה שמישהו שם, רחמנא ליצלן, יטרח להגן עליהם לאחר מותם?
