עד לפני כשלוש שנים, כאשר נפגע בתאונה היה מגיש תביעה בגין פציעתו, מצבו הרפואי אשר נדון במסגרת התביעה היה הופך לנחלת הכלל, על כל הפרטים האישיים והרגישים שבו. החוק קובע, כי לא ניתן להגיש תביעה על פגיעה בפרטיות במקרה של פרסום מסמכים מתוך תיק בית משפט אלא אם הוצא צו לאיסור פרסומם. צו כזה היה קשה לקבל ולכן היה ניתן לפרסם את כל הפרטים האלו בפומבי. מאז שונה החוק, אך הוא עדיין לא מספק מענה מספיק אפקטיבי שימנע פגיעה בפרטיות בכל המצבים האפשריים.
תיקון לחוק שהתקבל לפני שלוש שנים קבע, כי בכל הליך אזרחי שעניינו תביעת נזקי גוף, המערבות פרטים על מצבו הרפואי של אדם, יחול איסור פרסום שמו ומספר תעודת הזהות של התובע. ביחס לתיקים בהם נחשפים פרטים הרפואיים שאינם של התובע נקבע באותו תיקון לחוק, כי בית משפט יהיה רשאי לאסור את הפרסום על פי בקשה שתוגש לו ולשם מניעת פגיעה בפרטיות של אדם בשל חשיפת מידע רפואי עליו.
בהתאם למצב שיצר התיקון לחוק, כאשר הנפגע אינו התובע, פעמים רבות לא ניתנת לו ההזדמנות לבקש את חיסיון הפרטים במועד, פשוט כי לא ידע על התיק בו עניינו נדון. עד שהתעורר לפעול, פעמים רבות כבר פורסמו ברבים הפרטים.
שופט בית משפט השלום ברמלה, זכריה ימיני, החליט לאחרונה לטפל בסוגיה ולהרחיב את החיסיון על פרסום שם הנפגע בתביעות של נזקי גוף, לכלל התביעות המצויות בפניו, בהן מוזכר מצבו הרפואי של אדם, אף אם אינו התובע. בכך, למעשה, לקח את הסמכות שנקבעה בחוק צעד אחד קדימה, עם קביעתו הגורפת ביחס לכל התיקים שבפניו, בהווה ובעתיד מבלי שהצדדים יאלצו לטרוח ולהגיש בקשה בעניין.
ההחלטה של השופט ימיני מעוררת שאלות. תחילה ניתן לשאול האם ראוי ששופט ינקוט ביוזמה מקומית, בה הוא מחליט באופן גורף בנושא, שהמחוקק קבע כי תקבע לגביו החלטה פרטנית בכל תיק ותיק. אבל יותר מכך עולה השאלה, למה החוק מנוסח כך, שהוא מצריך יוזמה כזו ויותר מכך, מה דינם של פרטים אחרים המופיעים בתיקים ובפסקי דין, שאינם נזקי גוף אך גם בפרסומם יש משום פגיעה בפרטיות, למשל תנאי השתכרות של עובד, הנידונות בתביעות שכר?
חוק בתי המשפט קובע ביחס לפרסום פסקי דין או החלטות שאינן קשורות לפרטים על נזקי גוף, כי רק אם פרסומם יגרום לפגיעה חמורה בפרטיות של אדם שפרטיו מוזכרים בפסק-הדין, יכול בית המשפט להוציא צו המורה על מניעת פרסומם. ההיגיון שמאחורי הקביעה הזו בחוק הוא הרצון, לאפשר את פומביות דיוני בית המשפט, ערך חשוב במדינה דמוקרטית. אלא שכאשר חוקק הסעיף האמור בחוק בתי המשפט, לא היו קיימים מנועי חיפוש באינטרנט. המציאות הנוכחית מעלה את השאלה, האם לאור העובדה שפסקי הדין עולים במנועי החיפוש, חשופים לעיני כל בלחיצת מקלדת, אין מקום לשנות את האיזון שנקבע בחוק?
דומה שגם התומכים המובהקים של פומביות הדיון יענו על השאלה הזו בחיוב. אך הויכוח לא מסתיים כאן. הוא רק מעלה שאלה נוספת: מה ההיקף הראוי של מניעת הפרסום?
ההצעות שהועלו במרוצת השנים לפיתרון הסוגיה היו רבות. דומה כי כדי להשיג הגנה על פרטיות המדיינים יש לבצע שינוי כללי יותר בחקיקה, מזה שהתקבל בעניין נזקי הגוף, שימנע כליל פרסום פרטים מפסקי דין שיש בהם כדי לפגוע בפרטיות. כדי להשיג שינוי כזה צריך למחוק רק מילה אחת מסעיף החוק, את המילה "חמורה", ולקבוע כי כל פגיעה שהיא בפרטיות תאפשר בקשת איסור הפרסום. כך, במרחק של מילה אחת, תושג הגנה מפני כל פגיעה בפרטיות בעת פרסום פסקי דין, גם אם לא מדובר בפגיעה חמורה.
