מעמדו של המעסיק ידע כרסום בשנים האחרונות עם צאתה של פסיקת בית הדין הארצי לעבודה, בעניינה של טלי איסקוב, פסיקה שקיבלה לאחרונה חיזוק גם מבית המשפט העליון. במסגרת אותו פסק דין נקבע, כי לעובד זכות לפרטיות במקום העבודה תוך צמצום ניכר של זכותו של המעסיק לקבוע את נהלי העבודה, מקום בו יש חשש לפגיעה בפרטיות העובד.
אם לא די בכך, מנקודת מבטו של המעסיק, בימים האחרונים התקבלה פסיקה נוספת של בית הדין הארצי לעבודה, שאישרה כי לעובד מותר לקחת מסמכים מהמעסיק, מקום בו יש בכוונתו להתלונן על התנהלות לא תקינה של מעסיקו. ממש כך.
במרכז ההחלטה האמורה עומד ראובן בן שמעון, מי שהיה עד לאחרונה ממונה בטיחות במחלקת הבטיחות של חברת סולל בונה. עם סיום עבודתו העתיק לעצמו בן שמעון אלפי מסמכים הנוגעים לאופן טיפולה של סולל בונה בענייני בטיחות בעבודה. בהמשך לכך ועם סיום עבודתו ייסד בן שמעון "פורום למניעת תאונות עבודה", במסגרתו הוא נאבק באופן אינטנסיבי בתאונות עבודה. בגדר פעילותו זו נטען כי הוא פנה לאמצעי תקשורת, בניסיון לעניין אותם בדיווח על ליקויי בטיחות כאלה ואחרים שנפלו, כך לשיטתו, אצל סולל בונה, תוך שהוא מעביר, כך ניטען, לאותם כלי תקשורת חלק מהעתקי המסמכים שברשותו, אותם מסמכים אשר לקח ממחשבי מעסיקתו בעבר.
סולל בונה סברה שהעובד הפר את מחויבותו אליה בכך שלקח את המסמכים האמורים ללא היתר, ובמסגרת המאבק ביניהם פנתה לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, בבקשה לאסור על בן שמעון לעשות כל שימוש במסמכים אשר נלקחו על-ידו ממנה, להחזירם אליו ולמחוק כל עותק שלהם המצוי ברשותו. בקשתה נדחתה. בדחותו את הבקשה נימק בית הדין: "מקובלת עלינו עמדת המשיב, שלפחות לכאורה עומדת לו זכות להחזיק, גם אם לא לעשות שימוש או להעביר לצדדים אחרים, בהעתקים של מסמכים שונים שאותם ערך או שאליהם נחשף במהלך עבודתו, למשל תכתובות פנימיות כאלה ואחרות שהוא היה צד להם, מסמכים שהוא עצמו ערך ועוד. מסמכים אלה עשויים לכאורה להיות חיוניים לו, בין היתר לצורך הגנתו בהליכים משפטיים, לרבות אל מול התביעה העיקרית המונחת בפנינו". בית הדין אומנם הדגיש כי ההחלטה הינה במסגרת בקשה לסעד זמני וכי בפסק הדין הסופי שיינתן לאחר שיסתיים הדיון בתיק יתכן כי החלטתו תהיה שונה, אך בשלב זה, כאמור, הכשיר את הותרת המסמכים בידי העובד.
אין ספק שההחלטה של בית הדין הינה דרמטית. מצד אחד יש בה מסר המעודד עובדים להתלונן על התנהלות לא ראויה של המעסיקים שלהם, עניין שאין להקל בו ערך. אך מנגד, היא מעוררת שאלות ובעיות רבות ביחס למעמדו של המעסיק. בהתאם לרציונאל המונח בבסיס ההחלטה, היא יכולה למעשה לפתוח פתח לעובדים, בהווה או לאחר סיום עבודתם, להחזיק במסמכים גם במקרים אחרים, כמו חשד לעבירות אחרות כגון העלמות מס, הטרדות מיניות, התעמרות בעובדים ועוד. השאלה היכן עובר הגבול?
מעסיק שהוא אינו תאגיד נפגע אף מההחלטה בזכותו לפרטיות (לתאגיד אין זכות לפרטיות). מסמכים שיכולים לכלול עניינים הקשורים בענייניו הפרטיים של המעסיק חשופים עתה בפני עובדיו ועליו להתנהל, תוך נקיטת זהירות ומרחק נכון מהם, מצב שהוא בהחלט לא הגיוני. לא ברור גם מה יהא מעמדו של מעסיק שהחתים את עובדיו על הסכם לסודיות, והנה הם מפרים את ההסכם, לוקחים ממנו מסמכים ועושים בהם על דעתם. והכול, יש לזכור, מבלי שהוכח עדיין דבר ביחס להתנהגות קלוקלת, כביכול, של המעסיק.
כאשר יצא פסק-הדין בעניין טלי איסקוב אשר ביסס, כאמור, את זכותו של העובד לפרטיות, עלו הרבה שאלות בנוגע לדרך התנהלות של המעסיק בנושא, ובכלל זה השאלה האם מותר לו לעיין במיילים של עובדיו ומתי, האם מותר לו להתקין מצלמות במקום העבודה, להתקין תוכנת מעקב בטלפון של העובד ועוד שאלות רבות אחרות. לא במקרה יצאו לאחר פסק הדין פסיקות שונות, בחלקן כאלו הסותרות אותו.
עתה עם הפסיקה האחרונה של בית הדין הארצי לעבודה בעניינו של ראובן בן שמעון, יגבר עוד יותר הספק ביחס למערכת היחסים שבין מעסיק לעובד והזכויות המוקנות לכל צד בה.
אין ספק כי במצב לא ברור שכזה, ראוי היה כי המחוקק יתערב. יש מקום שחוקי העובדה יתוקנו ויוסדרו בהם באופן ברור זכויות המעסיק והעובד, הם בנושאי פרטיות העובד, זכותו של המעסיק לבעלות על המסמכים שנוצרים במקום העבודה ובעיות רבות שעוד יכולות לעלות, במערכת יחסים מורכבת זו. רק הסדרה כזו, תסיר את חוסר הבהירות שמשאירה מאחוריה פסיקתו האחרונה של בית הדין הארצי לעבודה.
