פסק הדין אשר ניתן לאחרונה (06.10.2022) עוסק בגלגולה של תביעת לשון הרע אשר הוגשה בשם מרצה למשפטים כנגד סטודנטית שנכחה בשיעור דיני נזיקין אותו העביר. על פי הסטודנטית, באחד משיעוריו אשר נגע בפסק דין שבו נדונה השאלה האם הכינוי 'כוסית' עולה כדי הטרדה מינית וסוגיות נזיקיות הנוגעות לניתוחים קוסמטיים בגופן של נשים, הסטודנטית חשה כי נפגעה מהתבטאויותיו ופנתה בין היתר לממונה על הטרדות מיניות במוסד האקדמי. לאחר שדחו את פניותיה, פעלה הסטודנטית במספר מישורים כנגד המרצה, בין היתר באמצעות הגשת תביעה כנגד המרצה בגין הטרדה מינית, פנייה לתקשורת, פנייה לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, פרסומים ברשת החברתית ועוד. תביעותיה ופנייתה ללשכת עורכי הדין נדחו.
תביעתו של המרצה ללשון הרע העלתה בין היתר את השאלה האם יש לראות פרסומים שונים, המתייחסים לאותה מסכת עובדתית כ'אותה לשון הרע' או שניתן לבחון אותם כמספר אירועים שונים ובכך להעניק סעד נפרד עבור כל אירוע. השאלה מתמקדת בסעיף 7א לחוק איסור לשון הרע הנוגע לאפשרות הענקת פיצוי ללא הוכחת נזק וקובע כי לא ניתן לקבל פיצוי זה יותר מפעם אחת "בשל אותה לשון הרע".
בפסק דינו, הכריע ביהמ"ש העליון כי מחד ניתן לראות בפרסומים שונים המתייחסים לאותה מסכת עובדתית כאירועי 'לשון הרע' הנפרדים זה מזה, ובכך להעניק פיצוי ביחס לכל אירוע נפרד, ומאידך השאיר את האפשרות לחבר בין פרסומים שונים לכדי אירוע 'לשון הרע' יחיד. השופט סולברג, בצירוף עמדתה של השופטת וילנר, הציע מבחן בעל שלושה מבחני עזר על מנת להבחין בין מקרה בו הפרסומים עולים לכדי 'אותה לשון הרע' לבין מקרים בו הם נפרדים: מבחן תוכן הפרסומים אשר בוחן את הדמיון בין תוכן הפרסומים והאם ישנה בתוספת פגיעה חמורה יותר בניזוק; מבחן הזמן שחלף בין פרסום לפרסום ומבחן זהות הנמענים אשר בוחן את במת הפרסום והאם זהות הנמענים הינה זהה או שנוצרה חשיפה גדולה יותר.
לפי עמדת המיעוט של השופטת ברק-ארז, אשר תומכת בשני מבחני העזר הראשונים אותם הציע השופט סולברג, שאלת זהות הנמענים וריבוי במות הפרסום אינה רלוונטית לשאלת עצמאות הפרסומים והבחנתם זה מזה לכדי אירועי 'לשון הרע' שונים. לטעמה, זהות הנמענים הינה קריטריון אשר ראוי לבחון ביחס להיקף הנזק וכימותו אך אין בו לסייע להבחנה בין פרסום עצמאי לבין פרסום שעולה לכדי 'אותה לשון הרע'. כך מקרה בו פורסם תוכן זהה במועד זהה אך לאנשים אחרים ייחשב כ'אותה לשון הרע' ולא יהיה ניתן להעניק פיצוי נפרד ביחס לפרסום זה.
קביעתו של ביהמ"ש מובילה למעשה להגדלת את תקרת הפיצוי ביחס לאותה מסכת עובדות 'לשון הרע', ומאפשרת קבלת עד 100,000 ₪ בגין כל פרסום עצמאי (במקרה שיש בו זדון ומחצית הסכום במקרה ואין). יהיה מעניין לבחון את השפעתו העתידית של פסק הדין על ריבוי השימוש ב'לשון הרע' ולבחון כיצד התייחסות לפרסומים שונים כעצמאיים משפיעה על אופן השימוש בפלטפורמות חברתיות כבמת פרסום לדברים אלו.
