בית המשפט העליון קבע לאחרונה (ע"א 4110/18) רשימת מקרים לפיהם ניתן להגיש תובענה ייצוגית בגין פגיעה בפרטיות על-פי חוק הגנת הפרטיות, העולים בקנה אחד עם התוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות. מקרים אלו הינם מצבים בהם הפגיעה מתבצעת במסגרת אחת ממערכות היחסים אליה מתייחס אחד מפרטי התוספת השנייה: עוסק-לקוח (פרט 1); מבטח-מבוטח (פרט 2); בנק-לקוח (פרט 3); עובד-מעביד (פרט 10) וכיו"ב.
פסק-הדין, אשר ניתן על-ידי השופט עופר גרוסקופף ובהסכמת השופטים ניל הנדל וג'ורג' קרא, עסק בבקשה לתביעה ייצוגית בטענה לדליפת מידע מגוף המעניק שירותים במיקור חוץ עבור משרד החינוך. מכאן, נקבע בפסק-הדין, כי מערכת יחסים בין גוף שילטוני למבקשים, אינה מערכת יחסים הנכנסת בגדר התוספת השנייה לחוק.
השופט עופר גרוסגופף נימק: "פרט 1 לתוספת השנייה קובע כי ניתן להגיש "תביעה נגד עוסק, כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, בקשר לעניין שבינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו". על מנת שהתובענה תכנס תחת פרט זה אין די בכך שהמשיבה מתנהלת כ"עוסק", אלא יש לבחון האם התביעה בה מדובר היא בקשר לעניין שבינה לבין לקוח, דהיינו האם היא מתקיימת במסגרת יחסי עוסק-לקוח". לא כך קרה לדעתו במקרה שלפניו.
השירות המדובר למבקשים, הוענק מכוחו של חוק חינוך חינם המעניק לילדים חולים זכות לקבל מהמדינה חינוך חינם. השירות מסופק על-ידי משרד החינוך באמצעות חברת קדימה מדע-חינוך לחיים בע"מ, שהינה חברה לתועלת הציבור העוסקת בתחום החינוך. המערערים (תלמידה והוריה) הגישו בקשה לאישור תובענה כייצוגית שעניינה בטענה כי שמות התלמידים, הנהנים מהשרות שמסופק על-ידי חברת קדימה, דלפו מאתר הלמידה מרחוק שבאמצעותו ניתנו השירותים. המבקשים טענו כי בכך הופר חוק הגנת הפרטיות בפרט, לצד חוקים אחרים. בית המשפט המחוזי סבר שמערכת יחסים זו אינה מאפשרת הגשת תובענה ייצוגית. באותו נימוק נדחה, כאמור, גם ערעורם לבית המשפט העליון.
