"חוק איסור אלימות בספורט הינו חוק ספציפי שנוצר כדי לעקור את העשבים השוטים בשדה הספורט. על אף שמנגנון ההרחקה פוגע בפרט פגיעה שאינה מבוטלת, החוק מכיל בתוכו איזונים ומנגנוני ביקורת שיש בהם כדי לשמור על זכותו של הפרט המורחק", כך בית המשפט העליון ביום חמישי האחרון (18.04.13) מפי כבוד השופט נ’ הנדל, בהחלטה אשר דחתה בקשה למתן רשות ערעור על החלטת המחוזי להרחיק את המבקש ממשחקיה של קבוצת בית"ר ירושלים עד תום עונת 2013/2014.
יעקב בן אברהם (המבקש), צעיר כבן 24, הגיע ביום שישי ה-8.2.13 אל המגרש בו התאמנה אותה שעה קבוצת בית"ר ירושלים, והחל לצד נוספים אשר נכחו במקום להפר את הסדר ולגדף את שחקני הקבוצה וראשיה. בן אברהם קילל את יו"ר אגודת בית"ר ירושלים יצחק קורנפיין ואת שני שחקני הרכש החדשים שלה מצ’צ’ניה, זאור סאדייב וג’בראיל קאדייב, "כדי להפעיל עליהם לחץ כדי שיעזבו את הקבוצה", כך הודה.
הפרות הסדר הובילו למעצרו של בן אברהם עוד באותו היום, והבאתו עם צאת השבת בפני בית משפט השלום אשר גזר עליו מכוח סעיפים 17-18 לחוק איסור אלימות בספורט, התשס"ח-2008 צו הרחקה ממגרשי ספורט עד תום העונה הנוכחית – 2012/2013 (מ"י 15300-02-13 [פורסם בנבו] (כב’ השופט ד’ פולוק)). המדינה הגישה ערר על החלטה זו למחוזי, אשר נתקבל והביא להארכת ההרחקה ממגרשי הכדורגל עד תום עונת 2013/2014 (בעמ"י 16536-02-13 [פורסם בנבו] (כב’ השופט הבכיר א’ כהן)). בנוסף, לשם פיקוח על ההרחקה, חויב בן אברהם להתייצב בתחנת המשטרה הסמוכה למקום מגוריו בזמן משחקיה של הקבוצה.
כנגד החלטה זו הוגשה בקשה ברשות כ"גלגול שלישי" אל בית המשפט העליון, בה נטען כי "שגה בית המשפט המחוזי עת החמיר בדינו [של המבקש], וקבע עונש הרחקה לתקופה של שתי עונות…פרשנותו של החוק צריכה להיות מצומצמת, שעה שפוגעים בחירותו של אדם טרם הגשת כתב אישום, ואף מבלי לדעת אם כתב אישום כאמור כלל יוגש".
בהחלטתו, התייחס כב’ השופט הנדל למצב האלים השורר בספורט הישראלי, באומרו כי "בעשורים האחרונים נמצאנו עדים לריבוי תופעות של ביטויי אלימות וגזענות במגרשי הספורט..הצופה בספורט עשוי וצריך לשאוב את היבטיו החיוביים של הספורט. אולם, לאחרונה, נראה כי יותר ויותר הופך המשחק לכלי הרס. תופעות שפלות של האדם עלולות לקלקל את הספורט המקצועי, ואף להשתלט עליו".
כמו-כן, בחר להתייחס למנגנון ההרחקה הקבוע בחוק, ולכך ש"על אף שמנגנון ההרחקה פוגע בפרט פגיעה שאינה מבוטלת, החוק מכיל בתוכו איזונים ומנגנוני ביקורת שיש בהם כדי לשמור על זכותו של הפרט המורחק. מבלי לקבוע מסמרות, נדמה שתקופת ההרחקה המקסימאלית של שלוש שנים הינה מידתית בהקשר החקיקתי. עוד יש לציין כי צו הרחקה יינתן רק באישור של ערכאה שיפוטית, אשר על החלטותיה ניתן לערור בזכות, ואף ברשות ב"גלגול שלישי". נראה כי דווקא מקרהו של המבקש מוכיח את מלאכת האיזון הנערכת בהליכים כגון דא. כך למשל, על אף שנקבע שעל המבקש להתייצב בתחנת המשטרה במחצית משחקיה של קבוצת בית"ר ירושלים, נקבע כי אם המבקש יעבוד בשעת המשחק, יהא הוא פטור מהתייצבות אם יודיע על כך בטלפון ממקום עבודתו. לא למותר לציין כי ערכאת הערעור אף ציינה כי אם יעמוד המבקש בתנאי ההרחקה "תהיה חובת התייצבותו במחצית המשחק רק לעונה זו".
לבסוף סיכם, "סבורני כי תקופת ההרחקה שנקבעה בצו הינה מידתית, ואין היא חורגת מאמת המידה הראויה בהקשר דנא. מוטב יהא כי המבקש, צעיר יליד 1989, יידע לתעל את רגשותיו במסלול החיובי שבאהדת הספורט, וכך ייצא נשכר הוא, קבוצתו האהודה, וציבור חובבי הספורט. ואולם, ייבחר במסלול אחר, עשוי לאבד את "זכותו" להיות חלק מהאירוע בתור צופה. בראייה זו אין מדובר בעונש אלא בתוצאה מחויבת כדי לאפשר לאחרים להנות מהספורט".
[בש"פ 1869/13 יעקב בן אברהם נ’ מדינת ישראל (עליון; נ’ הנדל; 18/04/13)]
הערה:
סקירה זו הינה למידע כללי וראשוני בלבד ואינה נועדה בשום מקרה לשמש כייעוץ משפטי ו/או כתחליף לייעוץ משפטי לכל מקרה ונסיבותיו. אין להסתמך על האמור מבלי להיוועץ עם עורך דין העוסק בתחום בטרם נקיטת כל פעולה או קבלת כל החלטה.
הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת.
