האם פרסום שנעשה בישיבת מועצת עיר מוגן נפני תביעות לשון הרע? בית המשפט העליון השיב על-כך לאחרונה (02.021.2023) בשלילה, כאשר קבע על דברים אלו לא יחול הפטור הקבוע בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, לפיו לא תהיה עלית תביעה ביחס ל"פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור".
פסיקת בית המשפט העליון, אשר ניתנה ברוב דעות, עסקה באמירה שהשמיעה במועצת עיריית רמת-גן ראש העיר, כרמל שאמה הכהן. פסק הדין עסק בגלגולה של תביעת לשון הרע שהוגשה על ידי משה רווח, מי שהוביל את רשימת הליכוד והתמודד בבחירות לראשות עיריית רמת גן בשנת 2013. על פי משה רווח, כרמל שאמא הכהן התנכל לו בצורה אכזרית ופרסם עליו פרסומים המהווים הוצאת לשון הרע נגדו. זאת מאחר ורווח סירב להצעתו של שאמא הכהן, לפיה יקבל את תמיכת רשימת הליכוד שהביעה בעקבות כך תמיכה בישראל זינגר, שהתמודד מול משה רווח באותן בחירות. מנגד, המערער טען כי אמירותיו חוסות תחת ההגנות שמנויות בסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, המונה רשימה של פרסומים מותרים, שלא יהוו פרסום לשון הרע.
תביעתו של משה רווח ללשון הרע התחילה בערכאת השלום בתל אביב שקיבלה את תביעתו, לאחר מכן הגיעה למחוזי שדחה גם הוא את טענותיו של המערער ופסק נגד המערער פיצויים והוצאות על סך 340,000 ₪. לבסוף הגיע לעליון שקיבל את הערעור של שאמא הכהן בחלקו. החלטת ביהמ"ש העליון התקבלה בדעת רוב של השופטת ברק ארז, בהסכמת הנשיאה חיות, ובניגוד לדעתו החולקת של המשנה לנשיאה פוגלמן.
עיקר דיון השופטים בביהמ"ש העליון היה באשר לשאלה האם חבר מועצת העיר, קרי שאמא הכהן, שנשא דברים בישיבת מועצת העיר שיש בהם משום לשון הרע על אחד מחברי המועצה, חוסות תחת החסינות הקבוע בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע. הסעיף קובע, כאמור, כי פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות מוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות, לא ישמש עילה לתביעת לשון הרע, ובכך מקנה חסינות לנתבע.
המשנה לנשיאה, פוגלמן, קבע כי אמירותיו של שאמה הכהן חוסות תחת החסינות שמנויה בס'13(9) לחוק איסור לשון הרע, ולכן אין לשלול אותה במידה והפרסום אינו בוצע תוך כוונה זדונית או ללא כל סיבה. פוגלמן קבע כי אמירותיו של שאמא הכהן במסגרת ישיבת מועצת העיר חוסה תחת החיסיון הקבוע בסעיף האמור. זאת על בסיס פרשנות החלופה השלישית בסעיף, לפיה המערער היה רשאי לשאת את דבריו על פי היתר של הרשות המוסמכת לכך כדין.
מנגד, השופטת ברק ארז ציינה כי קביעתו של פוגלמן יוצרת מדרון חלקלק, בו כל אמירה שנאמרת בדיוני מועצת הרשות המקומית בעניין שעומד על "סדר היום", ייחשב כ"פרסום מותר". השופטת ברק ארז סברה כי מטרתו של סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע איננה לעסוק בפרסומים הנעשים בנסיבות הנדונות, וקבעה כי הבטחת חופש הביטוי של החברים במועצת הרשות המקומית תקבל מענה מכוח ס'15 לחוק איסור לשון הרע, המספק שורה של הגנות תחת הדרישה כי הדברים ייעשו בתום לב. משכך, השופטת ברק ארז פסקה כי לא היה מקום לפסוק לטובת המערער חסינות מוחלטת בגין אמירותיו שהיוו דברי דיבה, אך קבעה כי יש להחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי כדי שיבחן האם בנסיבות העניין הפרסום נעשה בתום לב, וזאת תוך בחינת הגנות תום הלב מכוח סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.
החלטת העליון מלמדת כי דברים שנאמרים במועצת הרשות המקומית לא יזכו להגנות מכוח סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע.
