יומיים אחרי ששמענו על האונס המזעזע של הנערה ברחובות, התבשרנו על כך שהמשטרה הצליחה לתפוס חשוד במעשה. בידי חוקרי המשטרה, נאמר, היה צילום חלקי של החשוד, כפי שנקלט במצלמת אבטחה המותקנת באחד העסקים באזור בו בוצע הפשע. הצילום עזר לאתר ולתפוס את אותו חשוד.
אין זו הפעם הראשונה שמצלמות אבטחה מככבות במדורים הפליליים של אמצעי התקשורת, כגורם שסייע בפענוח פשע. על פניו נראה שקיומן של המצלמות במרחב הציבורי, רק יכול להועיל. אלא שלצד החיובי יש גם צד אחר אשר לרוב אינו מפורסם או ידוע. בצד האחר, פועלים גורמים שטובת הציבור רחוקה מעיניהם, כגון הפושעים עצמם אשר ערים להימצאות המצלמות באזור בו התרחש אירוע פלילי ומנסים להקדים את המשטרה כדי להשיג את סרט הצילום בעצמם, או מקרים בהם אפילו משפחת הנפגע מנסה לקחת את החוק לידיים ולחקור אירוע פלילי בעצמה בעזרת אותן מצלמות. בכך הופכת המצלמה למוקד התרחשות בו עולות לא מעט שאלות ובעיות הדורשות הסדרה.
חלק מהשאלות שעולות בעניין מקדימות את האירועים המצולמים, כגון המיקום הראוי להצבת המצלמות מלכתחילה. נוכחות של מצלמה אומנם יוצרת תחושת ביטחון, לא תמיד מוצדקת, אבל גם מפרה את התחושה של אדם להיעזב לנפשו במרחב הציבורי, תחושה שפעמים רבות חסרה לנו. יותר מכך, ריבוי מצלמות גורם לתחושת מעקב, נוכחות של ’האח הגדול’ בלבוש העירייה. שאלה נוספת וקשה לא פחות היא איך יש לנהוג עם תוצרי הצילום ולמי הם באמת שייכים, כמו גם שאלות משנה כגון משך שמירת הצילומים זכות העברת או מסירת הצילומים ודרישות הסף למסירתם.
מי שניסתה לעשות סדר ב’בלגן’ הזה ולהתוות דרכים להתמודדות עם השאלות שעולות בנושא, הייתה הרשות למשפט טכנולוגיה ומידע במשרד המשפטים (רמו"ט). במסגרת הנחיה שהוציאה לפני שנתיים, נקבעו אמות מידה לשאלה איך להתקין מצלמות, תוך בדיקת מידתיות ההחלטה דרך שלושה מבחנים: האם הצבת המצלמה מתאימה להשגת המטרה המבוקשת; האם אין אמצעי חלופי להשגת המטרה; האם אכן צומחת תועלת מהתקנת המצלמה. בשלב השני, על-פי ההנחיה, אם בהתאם למבחנים הוחלט על התקנת המצלמות בשטח, יש להקפיד על מיקום וזווית המצלמה, ולצמצם כמה שניתן את מספר המצלמות ואת זמני הצילום שלהן לאורך היום, בהתאם למטרה המוגדרת מראש. תשומת לב ניתנה אף לאיכות הצילום, כאשר גם זו צריכה להתאים למטרה המבוקשת. בנוסף, עם הצבת המצלמות יש לפעול לקבלת הסכמה משתמעת, של ציבור המצולמים לפעולת הצילום, באמצעות הצבת שילוט בולט וברור, בפיזור מתאים, שימנע טענה אובייקטיבית מצד מבקרי המתקן כי השילוט לא נראה על-ידם.
לא פחות חשוב הוא השלב האחרון על-פי ההנחיה, בו נערכת בחינת אופן הטיפול בחומר המצולם ואבטחתו. במסגרת זו, יש לקבוע את משך הזמן המקסימאלי לשמירת הצילומים, וליישם מנגנון מחיקה אוטומטי. כמו כן, יש להקפיד על הגנה פיזית ולוגית בגישה לחומר המצולם, קביעת מורשי גישה למערכות הצילום והטלת מגבלות ונהלים ברורים ביחס לשימוש בחומר. בשלב הזה גם עולה השאלה למי ניתן למסור את החומר, אם בכלל.
למרות יוזמתה המבורכת של הרשות, ההנחיה שהוציאה מסתמכת על חוק הגנת הפרטיות שחוקק עוד ב-1981 ואינו מתייחס לאפשרות פריסה כזו של מצלמות. לכן גם התשובות הכלולות בהנחיה הן פרי פרשנות מרחיקת לכת של החוק המובילה למסקנה כי תוצרי הצילום שייכים לגורם המצלם ועליו לפעול בהתאם למטרת הצבת המצלמות. אם במטרה זו לא נכללה מראש תכלית הסיוע למשטרה, לא יוכל אותו גורם לסייע לה, מבלי שינתן קודם לכן צו של בית משפט. יותר מכך, לא מוטלת עליו חובה מראש לשמור בכלל את סרט הצילום (טרם ידע את שתועד באותו סרט).
לא במקרה מצב הדברים הנוכחי נראה קצת מבלבל. ככה זה כשאין חוק שמסדיר את הדברים בצורה ברורה. הנחיותיה של רמו"ט, יצירתיות ככל שיהיו, לא יכולות לפתור את כל הבעיות וליתן מענה המבוסס על פרשנות מרחיקת לכת של חוק ישן. עסקים רבים ובכלל זה רשויות מקומיות נוהגים לנסח תקנון אשר קובע מה ואיך לעשות עם תוצרי הצילום. פרסום תקנון כזה יצור יחסים ברורים בין הבעלים של המצלמות לבין הציבור שנחשף אליהן ויסיר חשש כי נעשה על-ידם שימוש לרעה בעקבות אירוע מסוים שהתרחש מול עיניהם. עם זאת, אין ספק שראוי היה שהמחוקק יהא זה שיאמר את דברו. הוראות ברורות בחוק ימנעו את מרחב התמרון שנכפה על כל אותם גורמים שמתקינים מצלמות, ובסופו של דבר יביאו להסדרה ברורה יותר של הנושא. לא תמיד ימתין הסרט המפליל לבואה של המשטרה. ללא קביעה בחוק, הוא יכול לעיתים פשוט להימחק, או במקרים חמורים יותר – מישהו יעשה בו שימוש לרעה.
