בית המשפט המחוזי בתל אביב, בשבתו כבימ"ש לעניינים מנהליים, דחה לאחרונה (25.2.14) עתירה לגילוי מידע על שכרם של פרקליטים המועסקים בוועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי-הדין בישראל. בית המשפט קבע בנימוקיו, כי באיזון שבין זכותו של הציבור למידע, לבין עוצמת הפגיעה בפרטיות הפרקליטים, ידה של הגנת הפרטיות על העליונה.
הרקע לדיון נוגע לפניה שהוגשה על-ידי עו"ד החבר בלשכת עוה"ד, לקבלת מידע אודות תנאי העסקתם ובפרט שכרם של מספר פרקליטים המשמשים בעמדות מפתח בוועדת האתיקה המחוזית של הלשכה.
לטענת העותר, פנייתו גררה חוסר תגובה והתעלמות שלא כדין, וזאת בניגוד לזכאותו למידע על-פי חוק חופש המידע, תשנ"ח-1998, היות והמשיבים הינם עובדי ציבור. לגרסתו, התנהלות עובדי הלשכה בתגובה לפנייתו מהווה נדבך נוסף בדרך העבודה הפסולה שסיגלו לעצמם המשיבים, בה הם נוהגים ליצור סחבת בהליכים המשפטיים עליהם הם אמונים כנגד העותר ועמיתיו למקצוע. לדבריו, הטענות השונות בדבר לחץ ועומס עבודה אשר נשמעות חדשות לבקרים, אינן מן העניין, אלא דווקא עיסוקם כעו"ד פרטיים הוא זה שמונע מהםלהקדיש זמן ראוי לביצוע תפקידם החשוב. בפעילות זו אף ישנו חשד, כטענתו, לניגוד עניינים.
מנגד, שללו המשיבים מכל וכל את טענותיו של העותר. לדבריהם, המניע היחיד העומד מאחורי הגשת העתירה נוגע לניסיונות חוזרים ונשנים לרפות את ידיהם של ועדת האתיקה ופרקליטיה מטיפול בקובלנות ובערעורים התלויים כנגד העותר. לגופם של דברים נטען כי המידע הנוגע לשכרם של הפרקליטים חוסה בצילו של ס’ 9(א)(3) לחוק חופש המידע, האוסר על מסירת מידע אשר גילויו מהווה פגיעה בפרטיות, ומשכך אין כל עילה לחושפו לציבור.
במענה לטענות המשיבים, ביקש העותר להדגיש כי בעת ומדובר בעובדי ציבור, יש לתת משקל נמוך לזכותם לפרטיות, ואף לראותם כמי שוויתרו באופן משתמע על פרטיותם עת בחרו לכהן בתפקידם.
ביהמ"ש החליט לדחות את העתירה, תוך שבחן האם נסיבות המקרה מחייבות את גילוי המידע המבוקש לאור חוק חופש המידע, תשנ"ח-1988. בסקירה מקיפה, ולצד הצגת תרומתו החיונית של החוק להגשמת חופש הביטוי, וקיום ביקורת ציבורית אפקטיבית על רשויות השלטון, הדגיש ביהמ"ש את הצורך לאזנו בכל מקרה ומקרה מול זכויות/אינטרסים נוגדים כמקובל בשיטת משפטנו.
משכך, בחן ביהמ"ש את תחולתו של ס’ 9(א)(3) לחוק חופש המידע, האוסר על רשות ציבורית למסור מידע שגילויו מהווה פגיעה בפרטיות, ומצא כי הנ"ל אכן מתקיים בנסיבות בהן עסקינן. לדבריו ובראשית, אין כל ספק כי מידע הנוגע להכנסתו של אדם ושכרו, נכנס בגדרי מידע הנוגע לענייניו הפרטיים של אדם, אשר חוק הגנת הפרטיות חל עליו. בנוסף ובתגובה לטענות העותר, מצא כי מעמדם של הפרקליטים המשיבים אינו כשל אנשי ציבור, הזכאים מטבע תפקידם לתחום צר יותר שלפרטיות, אלא וככל היותר, כעובדי מגזר ציבורי הראויים לאמות מידה מקלות יותר.
דא עקא, כי לא די בקביעה כי המידע המבוקש אכן גורר פגיעה בלתי מוצדקת בפרטיות, שכן ס’ 17(ד) לחוק חופש המידע בכל זאת מאפשר את מסירתו,מקום בו האינטרס הציבורי בגילוי המידע גובר על הפגיעה בפרטיות. בנקודה זו קבע ביהמ"ש כי המידע המבוקש נועד לשרת בעיה/ מחלוקת ספציפית של העותר, ולא אינטרס ציבורי כללי. יתרה מכך, לא ברור כיצד מידע הנוגע לגובה שכרם של מספר פרקליטים בוועדת האתיקה יכול להביא לגיבוש דעתו של הציבור בעניינים ציבוריים ולשיפור באורחות חייו. לכל היותר מדובר בניסיון לזרז את ההליכים המשמעתיים התלויים כנגד העותר, והרי שאין מדובר בסיבה מספקת לשם פגיעה בפרטיות המשיבים.
לבסוף, הדגיש ביהמ"ש כי נסיבות המקרה בוודאי שאינן מעידות על הסכמה מכללא למסור מידע כה רגיש אודות עניינם הפרטיים של אדם, וכי מקרה זה מחזק את הצורך לצמצם את השימוש בדוקטרינת ההסכמה מכללא אשר יש בה כדי לסכן ולעיתים אף לאיין את דרישות והגנות היסוד העומדים בליבה של הזכות לפרטיות.
סקירה זו הינה למידע כללי וראשוני בלבד ואינה נועדה בשום מקרה לשמש כייעוץ משפטי ו/או כתחליף לייעוץ משפטי לכל מקרה ונסיבותיו. אין להסתמך על האמור מבלי להיוועץ עם עורך דין העוסק בתחום בטרם נקיטת כל פעולה או קבלת כל החלטה.
הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת.
לפסק הדין המלא לחצו כאן.
