העקשנות להעביר את החוק המכונן את הבסיס להוצאת תעודות הזהות והדרכון הביומטרים בצרוף הקמת מאגר מידע שבו ישמרו כל הנתונים הביומטרים, הולידה הצעה מבישה נוספת, פרי מוחו של המחוקק. לפי הצעה זו, השלב הראשון, בן שנתיים עד ארבע שנים, יהא בגדר שלב ניסוי. רק מי שיבחר להוציא תעודת זהות ביומטרית ולהכלל במאגר, יעשה זאת, לצד תמריצים בחוק המוצע לעודד התנדבות כזו.
הפשרה המדומה הזו בהצעת החוק, נולדה נוכח הביקורת הציבורית הרבה שעוררה הצעת החוק הביומטרי. על-פי ההצעה המקורית לחוק הכוונה היתה להנפיק תעודות זהות ודרכונים ביומטריים לכל אזרחי המדינה בתוך תקופת זמן קצרה, מיד לאחר אישור החוק. בתעודות אלה יוצפנו טביעות האצבע ומקרא תווי הפנים של כל אזרח במדינה. בנוסף, קבעה ההצעה, כי יוקם מאגר מידע ביומטרי, אשר יכלול את טביעות האצבע ומקרא הפנים של כל אזרחי המדינה. מאגר זה יהא פתוח, כך הוצע, גם בפני רשויות הביטחון והמשטרה, בתנאים שונים שנקבעו בהצעה. כך היתה יכולה המשטרה להגיע אל אותו אזרח תמים, שיקלע שלא בטובתו לזירת פשע, לאחר שתדגום מהמקום את טביעות אצבעותיו ותשווה אותן עם החומר שיהא מצוי במאגר הביומטרי. בעיה חמורה יותר היא בעצם הקמת המאגר, אשר מידע ממנו עלול לדלוף, אם בעקבות פריצה ואם בשל פעולה בלתי חוקית של גורם מורשה להיכנס למאגר, ולשמש בסיס לזיופים של טביעות אצבע והשתלתם במקומות שונים.
הביקורת הציבורית נגד המאגר כללה גם שורה של אנשי אקדמיה מתחום המחשבים והטכנולוגיה, שהתריאו על הקלות הרבה שבה ניתן לזייף טביעת אצבע, כאשר דולפים הנתונים, ואיבוד אמצעי הזיהוי החשוב הזה ללא כל דרך חזרה. ביקורת זו הולידה את ההצעה להפוך את החוק לכלי ניסוי באזרחי ישראל. "רק מי שירצה יכנס למאגר", הבטיחו לנו.
עיון בהצעה המתוקנת מגלה, כי לצד אמירה יפה, לכאורה, המבטיחה שלא יפגעו אזרחים שלא יחפצו להוציא תעודה ביומטרית, עולה טענה לפיה אותם אזרחים חשופים לקבלת שירות פנים מדינתי גרוע יותר, בפני קשיים בהליך כניסה למדינות זרות וטענות דומות אחרות. כך יעמוד כל אחד מאיתנו בפני הדילמה – האם להוציא תעודה ביומטרית ב"התנדבות" או לעבור מסע של יסורים ולעיתים השפלה, במדינות רבות אשר קבעו הקלות משמעותיות לנושאים תעודת מעבר ביומטרית החל מעוד כשנה (ינואר 2011).
הרוב הדומם, כפי שאנו כבר רגילים במקומותנו, יבחר להוריד ראש, לוותר על זכותו לפרטיות ולהכלל במאגר הביומטרי. בדיוק כפי שרבים מאיתנו מעדיפים לקבל כרטיס מגנטי עם פרטי טביעות אצבעותינו, כדי לאפשר מעבר קל יותר ביציאה והכניסה לישראל. בכך יוקם, למעשה, מבלי שנרגיש, אותו מאגר אליו חותרים כל-כך מציעיו. ההחלטה להפוך לחובה את הפעולה על-פי החוק, בעוד שנתיים עד ארבע שנים, תהיה כך פורמלית לחלוטין.
אם היו חפצים באמת להקים את המאגר לצרכי ניסוי, היתה צריכה להכיל אותה הצעת פשרה את האפשרות להוציא תעודת זהות ותעודת מעבר ביומטרים, ללא העתקת הנתונים אל תוך מאגר מידע, ללא הסכמה לכך. אז הרצון להכלל במאגר הניסוי היה אמיתי וכן יותר. אזרחים יוכלו להנות מהיתרונות שבאחזקת תעודה ביומטרית ולשקול ללא כל לחץ את השאלה, האם הם חפצים שגם ל"אח הגדול" יהיו מצויים פרטיהם האישיים.
מציעי החוק חששו, אולי, שהניסוי אז היה מצליח, אלא בכיוון ההפוך – תעודת הזהות והדרכון הביומטרי היו פותרים את הבעיה המרכזית בשלה עלה הרעיון מלכתחילה: כפל הזהויות. המאגר היה נשאר מיותם, כהוכחה לרצון רוב הציבור שלא להכלל בכלל במאגר כזה. כך גם לא היו הופכים אותנו, האזרחים, לחיות הניסוי של הממשלה.
