בימים בהם עם ישראל יוצא לרחובות, קשה שלא להשתהות מה הצליח להוציא הפעם את ההמון ומה לא הצליח להוציא קהל רב כל-כך בעבר. בזיכרון העמום עולה, למשל, הפגנה שהייתה לפני כשנתיים נגד חוק המאגר הביומטרי. לא קל להיזכר בהפגנה הזו, מאחר וזו הביאה לרחבת מוזיאון תל-אביב רק כמה מאות בודדות של אנשים, שהחשש מפני דליפת הנתונים הביומטריים שלהם הביאה אותם לצאת לרחוב.
השמירה על הזכות לפרטיות בישראל אף פעם לא עוררה גל מחאה גדול, על אף שסיבות למחאה כזו לא היו חסרות. כך, בשקט מופתי, לפני כארבע שנים חוקק בארץחוק "האח הגדול", זה שמאפשר למעשה לרשויות האכיפה לדעת עם מי דיברנו, מתי והיכן היינו כאשר כל זה קרה. היה גם את החוק הביומטרי, מאגר הדי.אנ.אי ועוד חוקים רבים אחרים המצויים עדיין בקנה.
לא מפתיע, לפי-כך, שכמעט בחשאי יצא לאחרונה לתגובות הציבור נוסח חדש לחוק המעצר והחיפוש. אי שם בין עמודי תזכיר החוק הרבים נמצא סעיף שמציע משהו חדשני – קוראים לזה חיפוש סמוי. הרעיון: בתנאים מסוימים בהם תשכנע המשטרה את בתי-המשפט, היא תוכל לקבל צו שיאפשר לה להיכנס לביתו של אדם כאשר הוא ריק מאדם, לחפש ראיה ספציפית או כל דבר אחר, לצלם אותה או לקחת אותה ולצאת. והחשוד? הוא אפילו לא ירגיש שהיו אצלו בבית. יתרה מזאת, אם ההליך לא יסתיים בהגשת כתב-אישום שיכלול את אותה ראיה שהושגה בחיפוש הסמוי, הוא אף פעם לא ידע על כך שפעם היתה המשטרה אצלו בבית.
תארו בדמיונכם את הבית שלכם, את חדר השינה, את השירותים, את חדר העבודה, הסלון. נסו לחשוב איך השארתם אותם בבוקר, אילו דברים אישיים יש לכם בארונות, עמוק במגרות. עכשיו חישבו על-כך שמישהו, ואפילו יהיה זה שוטר, היה שם בלי שידעתם, ראה את נסתרות לבכם, התרשם מדרכי חייכם האישיים, והלך בלי להשאיר עקבות. ממש כך.
אפשר למצוא הרבה סיבות לתמוך בחוק מהפכני כזה, ואין לי ספק שלמשטרה יש רשימה של דוגמאות משכנעות. אבל, מנגד, הגוף מצטמרר לנוכח המחשבה, שביתו של אדם כבר לא יהיה מבצרו.
בתזכיר החוק אין ולו דוגמה אחת של מדינה אחרת בעולם שיש לה חוק מהפכני כזה. אולי לא במקרה. כאשר עוסקים במאגרי מידע והחשיבות הרבה שלהם עבור מי שמעוניין בהם, פעמים רבות ההתנגדות למאגרים באה בעיקר מתוך החשש כי מה שמצוי היום במאגר מידע, מחר יהיה נחלת הכלל. במצב כזה, קל יותר אולי לפטור את כל המתנגדים בטענה שהמאגר יהיה מאובטח. כך עשו, למשל, בנושא המאגר הביומטרי.
לעומת זאת, כאשר עוסקים בבית של כל אחד ואחת מאיתנו, זה נראה פשוט מקומם שמישהו יבקר לך בבית, ואתה אפילו לא תדע מכך. דומה שצריך לשים פעם אחת גבול לכירסום המתמיד של הזכות שלנו לפרטיות ולהגיד – עד כאן. חבל שנסיונות כאלו לכרסם בזכות כל-כך בסיסית וחשובה, לא מוציאים את האנשים לרחוב. ואולי אלה שנשארים בבית, פשוט נמצאים שם מחשש, רחמנא ליצלן, שיעשו גם אצלם חיפוש סמוי כזה.
