במשך שנים ניסו בני זוג מתל אביב להילחם במסע הכפשות מכוון שניהל נגדם שכנם, פרי סכסוך ארוך עימו. אך לאחר שזה הפיץ נגדם ברשת סרטוני "שיימינג" מפוברקים, החליטו השניים שעל כך כבר לא יוכלו להבליג ופתחו נגדו בהליך פלילי, שהסתיים השבוע בהרשעתו בגין עבירת לשון הרע, אשר עונש של עד שנת מאסר בצידה.
למרות שברוב המקרים הנוגעים ללשון הרע מסתפקים התובעים בהגשת תביעה אזרחית או נזיקית נגד הפוגע, החליטו בני הזוג לפנות דווקא להליך הפלילי – בשל חומרת המעשים וכוונת הזדון שמאחוריהם. בית המשפט התרשם מעמדת התובעים, מצא אותה צודקת והחליט להרשיע את השכן.
ההחלטה להרשיע על פרסום פוגעני ברשת בפלילים, קובעת רף חדש בתחום ההגנה מפני פגיעות במדיה הזו. למרות זאת, ההסדרה של ה’עולם’ הזה עדיין רחוקה. הגלישה באינטרנט עדיין מעלה שאלות, שהעולם ה’רגיל’ לא יודע לתת להן מענה, במיוחד על רקע החקיקה בישראל, שלא טיפלה בעולם הזה עד היום.
מצד אחד ניתן לומר שהיופי של העולם ברשת האינטרנט, הוא אותו חופש שהוא מקנה לגולשים בו. מצד שני ועל רקע התופעות ההרסניות שמתגלות בו, כמו שיימינג, פגיעות בשם הטוב, בפרטיות או הפרה של זכויות יוצרים, לרבים אין ספק שגם האינטרנט הוא עולם הראוי להסדרה. בעוד שפסק-הדין הזה מטפל במקרה בו המפרסם העלה את הפרסום הפוגעני בעצמו ועמד מאחוריו, במקרים בהם מועלה תוכן באופן אנונימי, קשה עד בלתי אפשרי לטפל, שכן כיום, רק למשטרה יש את היכולות לטפל בכך ובמישור האזרחי, המצב פרוץ לחלוטין.
בידי אתרים ברשת יש את היכולת לסייע בחשיפה הזו של גולש אנונימי על-ידי חשיפת כתובת ה-IP שלו, אשר תוביל לספק האינטרנט שלו וממנו אל הגולש עצמו. אבל בישראל אין חקיקה המסדירה גילוי כזה במישור האזרחי וכאשר בית המשפט העליון נדרש לסוגיה, הוא העדיף להשאיר את יצירת הבסיס למחוקק. זה האחרון עדיין לא עשה דבר בעניין וההשלכות של אותה ישיבה על הגדר עשויות להיות הרסניות עבור מי שייפגע מ"שיימינג" אנונימי.
חשיפת כתובת ה-IP של גולש אנונימי שהעלה תוכן פוגעני היא רק חלק מהפתרון לבעיה. גולש שרוצה בכך, יכול למצוא דרך להעלות פרסום ממחשב שאינו שלו המצוי במקום ציבורי ובכך להקשות את האפשרות לעלות על עקבותיו. דרך בעייתית נוספת היא כאשר עולים פרסומים באתרים אלמוניים, אשר יושבים בשרתים מחוץ לגבולות המדינה.
המחוקק הישראלי עדיין לא התמודד עם הבעיות האלה. לא כי הדבר לא ניתן, אלא פשוט כי הרוב בכנסת לא מצא בכך עניין. פתרונות ישנם. כך לדוגמא, ניתן להחיל אחריות על אתרים לתוכן שמעלים גולשים אנונימיים, בטוקבקים או בלוגים. אחריות כזו תחייב את האתר לסנן את התכנים שמועלים ולדאוג לכך שתוכן פוגעני לא יעלה לרשת.
ניתן גם לטפל באתרים אלמוניים שיושבים מחוץ לגבולות המדינה. למשל, לאפשר בחוק לבתי משפט להורות לספקי האינטרנט, במקרה מתאים, לנטר אתרים המכילים פרסומים פוגעניים. זה לא פתרון הרמטי, אבל בהחלט כזה שיכול להביא לצמצום משמעותי של התכנים הפוגעניים ברשת.
יהיו שיגידו שההצעות האלה לא עולות בקנה אחד עם החופש ברשת שעל מדינה דמוקרטית להנחיל לתושביה. יהיו שיצאו כנגד הפגיעה באנונימיות ברשת ויטענו כי חשיפת גולש אנונימי תפגע בפרטיותו. אותם מקטרגים, כנראה לא מצאו עצמם קורבן לפגיעה כזו. לא ניתן להתעלם מכך שאי הסדרת העולם הזה ברשת תהפוך אותו לג’ונגל, כפי שהוא כבר במידה רבה היום. הפרטיות של כל אותם גולשים אשר פרטים אינטימיים וכמוסים שלהם זולגים לרשת, לעולם כבר לא תהיה אותו דבר. אפילו אם האשם בכך יובא, בסופו של דבר, לדין. לכן יש להעדיף את פרטיותם של אלה, על פני אותם גולשים אנונימיים שמנצלים את החופש ברשת לרעה.
