שישה חודשי מאסר על תנאי. זהו עונשם של בכירים בשלוחה האיטלקית של גוגל, על הפרת הפרטיות ברשת. בית-המשפט במילאנו, כך התבשרנו לפני ימים אחדים, גזר עליהם עונש זה בשל סרטון שהועלה לאתר גוגל, המתעד התעללות בילד הלוקה בתסמונת דאון.
הסרטון, שאורכו כשלוש דקות, צולם באמצעות טלפון סלולארי – ובו נראים ארבעה תלמידי תיכון משפילים את הנער ומכים אותו. הסרטון הועלה לשירות Google Video בשנת 2006, והחברה טענה כי הסירה אותו מיד עם היוודע לה על פרסומו וכי אין לחברה אחריות על תכני המשתמשים. בית-המשפט באיטליה לא קיבל את הטענה.
ידיעה זו לא היתה אהובה במיוחד על תעשיית האינטרנט העולמית, כמו גם בזו הפועלת כאן בישראל. פסק-דין זה ערער, ללא ספק, את הסדר לו הייתה רגילה תעשייה זו.
כאשר פרץ לו עולם האינטרנט אל חיינו, החופש שהוא שידר, היכולת לפעול באנונימיות מלאה, ולעשות כמעט כל העולה על רוחנו, נראתה קוסמת לרבים.
אבל עולם כמנהגו נוהג, והיו גם כאלה שניצלו את המדיה הזו, אם כדי לפגוע ביריב פוליטי או עסקי, ואם כדי להשתעשע סתם כך, כמו אותם גולשים שהעלו את אותו סרטון פוגעני לגוגל. אלה נהנו מההגנה שמקנה להם ה"עולם" האינטרנטי, אבל גם עזרו לנפץ את האשליה, שהמדיה הזו היא עולם שכולו טוב.
כאשר הגיחו ראשוני הנפגעים בארץ ודרשו מאתרי האינטרנט למסור להם את כתובת ה-I.P. (פרוטוקול האינטרנט) של העומד מאחורי הדברים הפוגעניים נתקלו, בדרך-כלל, בסירוב. אף בתי המשפט לא מיהרו להושיט יד ותארו את העולם ה"חדש" הזה ככיכר העיר, מקום בו לכל אחד הזכות להביע את דעתו, ללא מורא וללא כל חשש, תוך שמירה על אנונימיות מלאה.
אך ככל שרבו המקרים עלתה השאלה, האם הכול באמת לגיטימי באותה כיכר העיר של עולם האינטרנט? הרי, גם בכיכר העיר המוחשית, לא הכול מותר, והאם לא מוצדק לחשוף את כתובתם של אלו, אשר לכאורה כתבו דברים פוגעים?
עיון בספר החוקים בארצנו מלמד, כי המחוקק הישראלי טרם אמר את דברו בעניין. את הוקום אשר נוצר בעניין ממלא בית-המשפט. בית-המשפט פטר את האחראיים על אתר האינטרנט לתוכן הגולשים, ככל והסירו את התוכן הפוגעני מיד כשנתבקשו לכך. במקביל, יותר ויותר שמענו על "מותה" של האנונימיות המוחלטת ברשת, כאשר רבו המקרים במסגרתם הוציא בית המשפט צו לגילוי כתובת ה-I.P. של הגולש הפוגע. היו גם שהציבו דרישות סף גבוהות כתנאי לגילוי זה, כמו זדון שמתגלה על-פניו בפעולת הגולש, כך שהפרסום היה עומד גם במבחנים של הליך פלילי כנגדו, היו שהסתפקו בפחות. אך מעבר לכך, הרושם שהתקבל בשנים האחרונות בארץ היה כי נפרץ הסכר.
השלב השני במלחמת נפגעי האינטרנט היה הניסיון להפוך את הצווים הללו, שיצאו מאת בית-המשפט, לפעולה משפטית כנגד הגולש המפר. כאן התבשרו לא מעט מאלו שזכו בצו המבוקש, כי הגולש הסורר דאג לטשטש את העקבות ולהעלות את התוכן הפוגעני ממחשב ציבורי כזה או אחר, אם מבית-קפה אינטרנטי או חברה גדולה, שפועלים במסגרתה משתמשים רבים. שוב נותר הנפגע ללא מענה.
השאלה אשר מעלה הנפגע הינה מדוע, למעשה, בכלל ניתן היה להעלות את התוכן הפוגעני לרשת מלכתחילה. בדיוק אותה שאלה ששאל בית-המשפט במילאנו את ראשי גוגל במדינה, לפני שמצא את התשובה לכך: אתר אינו יכול לאפשר להעלות תוכן לרשת, מבלי לסנן את התוכן הזה מראש, לפני שהוא עולה לרשת.
מצד אחד ניתן לברך על מגמה זו של בתי-המשפט. באיזון בין חופש הביטוי לזכותו של אדם לשם טוב ולפרטיות, יש לקבוע סייגים וגבולות כאלה, אשר לא יאפשרו להפוך את העולם האינטרנטי לעולם פרוץ שבו כל דכפין יוכל לעשות ככל העולה על רוחו.
מנגד, דומה שטוב היה אם נושא ראוי וחשוב כל-כך, יזכה להתייחסות המחוקק. זה צריך לבוא ולומר את דברו ולקבוע כללים ברורים יותר, שבמסגרתם יתנהלו אתרי האינטרנט. על החקיקה לקבוע גבולות גם לאתרי האינטרנט, אשר יחויבו בסינון החומר המוזרם אליהם בפורומים ובטוקבקים. חקיקה כזו צריכה, כמובן, גם לקבוע את כללי ההתנהגות אשר ביחס אליהם גם על הגולשים ליישר קו.
בינתיים, עד שזה יקרה, נישאר במציאות, שבה ההכרעה נשארה בידי בתי-המשפט, אשר גם יקבעו את הכללים וגם יבחנו את העמידה בהם, דבר המוביל לחוסר ודאות ואי יצירת כללי משחק ברורים. לנוכח היקף ותוכן החומר העולה על-ידי הגולשים לרשת, והיכולת ההולכת ופוחתת לאתר את מי שהעלה את התוכן, דומה שלא רחוק היום וגם בארץ ימצאו עצמם עורכי אתרים בפני פסק-דין דומה לזה שיצא מפתח בית-המשפט במילאנו.
