תארו לכם שהייתם מגיעים לגבולות ארה"ב והיו מציעים לכם למסור פרטים על עצמכם: את מי באתם לבקר שם, מתי תפגשו אתו, היכן ומה בדיוק תעשו ביחד. כל זאת תמורת קיצור תור הכניסה לאמריקה הגדולה והקלה בדרישות הבירוקרטיות. נשמע עסק משתלם? או אולי נשמע לכם כחוצפה גדולה ותחושה שמתערבים לכם בחיים ושמים לכם "אח גדול" מעל הראש? אבל הסיפור המופרך הזה שהייתם מספרים בכניסה לארה"ב על הדודה, נניח, אליה באתם עוד לא יעזור לכם או ירגיז אתכם שם. הוא יהיה רלבנטי, מנגד, למי שבא לבקר בישראל.
רשות שדות התעופה, התבשרנו לאחרונה, מפיצה טופס המבקש מהמבקרים בישראל לדווח עם מי הם מתכוונים להיפגש כאן, מתי, היכן וכל פרט מסייע אחר. בתמורה, כך מבטיחים, יקלו על המשיבים בתחקור הביטחוני בכניסה לארץ.
לכאורה, מדובר כאן במהלך וולונטארי. איש אינו חייב למלא את הטופס ולמסור את הפרטים המבוקשים. אך כל מי שכבר יצא לו לארח תושב מדינה זרה בארץ, יודע עד כמה גבוה המורא של הבאים מפני אותו תחקיר בטחוני שמצפה להם בכניסה. עכשיו צרפו לזה את ההרגשה שתלווה אותם אם יסרבו למלא טופס כזה, שהמילוי שלו נתון, לכאורה, לשיקול דעתם. אחוז הממלאים, יש לצפות, יהיה מכאן גבוה.
מהלך כזה אכן יכול, אולי, להקל על הליך הכניסה לישראל, לחסוך זמן למבקר כמו גם לבודק הביטחוני ולחסוך, אולי אפילו בכסף. אבל יש לו מחיר.
תייר שמגיע לישראל ונדרש למלא טופס כזה נחשף. הוא מוותר על פרטיותו כאשר הוא מפרט עם מי ייפגש בישראל ומה יעשה אתו והוא בטוח, שישראל היא האח הגדול של כל מבקריה. ממש כך.
אבל כל המהלך הזה מעורר שאלה רחבה יותר מההתעניינות ברגשות התיירים. היא מעלה את השאלה איך רשות נכבדה, כמו רשות שדות התעופה, מרשה לעצמה לחשוב על מהלך שמזלזל כל-כך בזכות לפרטיות?
התשובה לשאלה הנכבדה מביאה אותנו לתמונה עגומה. בישראל אף גוף ממשלתי לא חושב פעמיים לפני שהוא פוגע בפרטיות האזרחים. המטרה לשמה נעשה הדבר תמיד נראית חשובה יותר. יש שעושים את זה בחקיקה ויש שגם בלי לרוץ למחוקק, אלא במהלך עצמי, ספק חוקי ספק לא. בין החוקים הבולטים ניתן למנות את חוק התעודה הביומטרית (הדרכון ותעודת הזהות), חוק נתוני תקשורת, שמאפשר לרשויות האכיפה לדעת בדיוק היכן אנחנו נמצאים בכל זמן נתון או חוק נתוני אשראי (שיכנס לתוקף בחודש אפריל הקרוב), שיזמן לבנק ישראל מידע על כל פעולות האשראי של אזרחי ישראל, כמעט בכל ערוץ.
רשות שוק ההון יזמה לפני כשנה וחצי הקמתו של מאגר "הר ביטוח" שבו מצוי כל המידע על מוצרי הביטוח שרכשנו. לכאורה לטובת מתן מידע נגיש יותר לאזרח. הפוטנציאל הגבוה לפגיעה בפרטיות, אגב הקמת מאגר כזה, לא עניין אף אחד שם. ועוד לא דיברנו על מצלמות שנמצאות בכל פינה וכלים פוגעניים נוספים.
שמירה על הפרטיות נמדדה לא אחת כאחד היסודות שמסייעים ליצירתיות האזרח ולתפוקה שלו. היא זכות שמתהדרים בה במדינות המתוקנות ואירופה בראשן, שרק לפני כמה חודשים השיקה חוק הגנת מידע חדש (GDPR), שהולך כמה צעדים קדימה לטובת האזרח.
בישראל עוד לא השכילו לחשוב שהזכות לפרטיות חשובה. הבסיס לזכות לפרטיות קיים בחוק מיושן מ-1981 שעבר שינוי רציני לאחרונה רק ב-1996, יותר מ-20 שנה אחורה. רק מבט על תעמולת הבחירות הנוכחית מוכיחה את זה. שמעתם על מישהו שטען בלהט שיגביר את השמירה על הפרטיות? המצב העגום הזה משאיר אותנו עם השאלה מה עוד צריך לקרות כדי שנבין שהזכות לפרטיות היא זכות חשובה?
כאשר חוקק החוק הביומטרי, התארגנה הפגנה ברחבת מוזאון תל-אביב כנגד החוק. כמה הגיעו להפגנה? כ-50 אזרחים. כאן מתחילה הבעיה האמתית. אם התודעה של האזרח לכך שהזכות לפרטיות אכן חשובה לו לא תגבר, קשה יהיה לצפות להתעוררות גם מצד המחוקק. הפגיעה בפרטיות רק תגבר עד שנמצא עצמנו במדינת משטרה. אולי רק אז נתעורר.
