פעם היו עוטפים עם העיתון דגים. כך מספרים. אבל גם אם היו עושים בהם שימוש אחר, היו שומרים אותם רק בארכיונים של מערכות העיתונים. כך אם הייתה מתפרסמת כתבה על אדם, שהיו כלולים בה פרטים שהוא לא רצה שיחשפו, אחת מהברירות שעמדו לפניו הייתה לתת לזמן לעשות את שלו מתוך ההנחה שממילא הדברים ישכחו.
מאז שגוגל ודומיו נכנסו לחיינו, הדברים מקבלים ממד אחר לגמרי. כל מה שנכתב עלינו ברשת נשאר שם. רק להקיש את שמנו במנוע החיפוש והנה כל הסיפורים עולים. הפרסום הוא נצחי. ניסיונות לשכנע אתרים למחוק דברים שלא היינו רוצים שיישארו שם לעד, לא צלחו. ככל ולא הייתה עילה בדין לשכנע אתר למחוק, הדברים נשארו לנצח. גוגל מצדם טענו כי הם משקפים את המידע שישנו באתרים וכנגד הטענה שבחיפוש היסטורי יכולים להתגלות גם דברים שכבר נמחקו באתר שפרסם אותם, ענו בגוגל כי הם לא משכתבים את ההיסטוריה.
על הרקע הזה לא פלא שפסיקה של בית הדין לצדק של האיחוד האירופי מהשבוע האחרון חוללה מהפכה עולמית. בית הדין החליט שם, בתביעה נגד גוגל, שלאזרחים עומדת הזכות לבקש מגוגל להסיר קישורים לפריטי מידע מביכים מעברם. או במילים אחרות, כי לאדם יש את הזכות להישכח. ממש כך. הזכות שדבר שפורסם עליו לא יישאר לנצח נצחים במנוע החיפוש המפורסם.
כאילו רק כדי לחדד את ההבדל שנות האור הקיים בן ישראל לאירופה, בכל הקשור להתייחסות לזכות לפרטיות, קבע השבוע בית המשפט העליון בדיוק את היפוכו של הדבר. כך בהחלטה שניתנה במסגרת עתירה לביזיון בית משפט בכל הקשור להסרת פרסומים הנוגעים ליתרונותיו של הפרויקט הביומטרי במשרד הפנים, קבע בג"ץ כי פרסומים שעלו לאינטרנט בעבר הם נחלת העבר ולכן אין שום חובה להסירם.
ההחלטה של בית הדין או מול זו של בג"ץ מחזירה אל הבמה ויכוח שכבר צבר שנים: האם באמת יש לאדם את הזכות להישכח? האם יש למישהו את הזכות לשכתב את ההיסטוריה והאם זה בכלל שכתוב ולהחליט במה נוכל להיזכר, תוך שימוש במנוע החיפוש ברשת, ומה כבר לא יעלה אל נגד עניינו.
אלו הסוברים כי יש להשאיר ברשת את מה שכבר עלה לשם יטענו, כי אין לשכתב את ההיסטוריה ואין להתייחס לדברים אחרת, רק מפני הקדמה הטכנולוגית. לשיטתם עניין שעלה לרשת כדין, צריך להישאר שם גם אם הוא פוגעני. כך אדם שעבר תאונת דרכים ואתר חדשות ברשת פרסם פרטים רפואיים מתוך פסק הדין שעסק בתאונה, לא עבר אז על החוק, ככל ולא הוצא צו איסור פרסום על פסק הדין, ולכן אין מקום למחוק פרסום כזה, ולשכתב בכך את ההיסטוריה.
מנגד יטענו התומכים כי מה שהיה פעם קבור בארכיוני העיתונים צריך להישאר קבור שם. אם מישהו ירצה לשמור אצלו במחשב ידיעות שעלו, זו זכותו. מנוע החיפוש צריך לרענן עצמו אחת לתקופה או לכל הפחות על פי דרישה של בעל העניין, מי שהפרסום נוגע אליו.
עיון בספר החוקים של ישראל מעלה מסקנה קצת מפתיעה: אין בו כל התייחסות לפרסומים ברשת. כאילו שזו לא קמה בכלל לעולם. ניסיונות לחוקק חוקים כאלה נתקלו בסחבת ולעיתים בהתנגדות שלא לגופו של עניין. מחלקת החקיקה במשרד המשפטים עובדת בנושא בקצב הצב. עד שזו תוציא הצעת חוק בנושא, היא כבר לא תהיה אקטואלית אל מול הקדמה הטכנולוגית המאיצה.
אין ספק שנושא משך הפרסומים ברשת ראוי להתייחסות המחוקק. עליו להתייחס בחקיקה כזו לקדמה ולכך שזו פוגעת באדם, ביחס למצב שבו היה נתון כאשר באמת היו עוטפים עם העיתונים דגים. זכותו של אדם שלא יזכרו לו לעולמי עד כל פרט ופרט מחייו. בעולם האכזרי שבו חיפוש ברשת מעלה עליך כמעט הכול, זכותו של אדם לחזור ולהיות אנונימי, זכותו להישכח. הגיע הזמן שהמחוקק יקדם אותנו לשנות העשור השני של המאה הנוכחית ויאמר את דברו בחקיקה ברורה ומפורשת. אחרת, מי יזכור את כל החברים הנכבדים שיושבים שם בכנסת?
