הקבוצה השלישית – השמירה על הסודיות
ארבעה סעיפים של סעיף 2 לחוק מגינים על סודיותו של אדם:
– סעיף (5) – ההגנה על סודיות כתביו של אדם;
– סעיף (7) – ההגנה על סודיות שנקבעה בדין;
– סעיף (8) – ההגנה על סודיות שנקבעה בהסכם;
– סעיף (9) – יחוד הידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם למטרה שלשמה נמסרה.
הגנת הכתב
ההגנה על כתביו של אדם הוגדרה כחלק מהזכות לפרטיות במסגרת סעיף משנה (5) שלסעיף 2 לחוק. הסעיף קובע כי תהא זו פגיעה בפרטיות: "העתקת תוכן של מכתב או כתב אחר שלא נועד לפרסום, או שימוש בתוכנו, בלי רשות מאת הנמען או הכותב, והכל אם אין הכתב בעל ערך הסטורי ולא עברו חמש עשרה שנים ממועד כתיבתו".
הסעיף מציב כמה מבחנים מצטברים הדרושים לצורך גיבוש ההפרה הקבועה בסעיף:
א. העתקה או שימוש בתוכנו של כתב;
ב. העדר הסכמת הנמען או הכותב;
ג. הכתב אינו בעל ערך היסטורי או בעל ערך היסטורי אך "גילו" של הכתב אינו עולה על 15 שנה.
ניתן לומר שההגנה שמקנה הסעיף מגנה, בין היתר, גם מפני פגיעה בזכויות היוצריםהחלים על מכתבים וכתבים שכותב אדם. כך בהצעת החוק נאמר כי הפגיעה האפשרית בכתבים אלה: "מוגנת, במידה מסוימת, על-ידי דיני זכויות יוצרים, אך הגנה זו אינה מקיפה"[1].
נוסח הסעיף המופיע בחוק, שונה מזה שהוצע על-ידי הועדה המכינה ומהצעת החוק, שם פוצל הסעיף לשני סעיפים, אשר קבעו כי תהא זו פגיעה בפרטיות:
א. "קריאת מכתב או העתקתו שלא ברשות הנמען או השולח;
ב. "קריאת כתב שלא נועד לפרסום או שימוש בתוכנו"[2].
הפיצול לשני סעיפים היה בכך, שיוחד סעיף למכתב ויוחד סעיף לכתב שאינו מכתב.
מנסחי הצעת החוק ראו גם בקריאה עצמה, הפרה, ולא הגבילו בהגבלת גיל את המסמך או באבחנה לטובת כתב בעל ערך היסטורי.
השינוי הראשון נעשה כבר שהוצג החוק לקריאה ראשונה. שר המשפטים באותה עת, שמואל תמיר, קבע אז מעל דוכן הכנסת: "האיסור יחול על העתקת כתב או מכתב או שימוש בו שלא כהלכה, אך לא על קריאת מכתב או כתב"[3].
ההתייחסות לערך ההיסטורי של המסמך הוספה בעת הדיונים בסעיף בועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת. שם הוספה ההסתייגות, על-פיה הותר פרסום כתב בעל ערך היסטורי, ובלבד שעברו לפחות חמישה-עשר שנים ממועד כתיבתו[4].
הסעיף רואה בעצם "העתקה" של מסמך הפרה ואינו דורש שילווה לכך פרסום פומבי של המסמך בשל ההפרה. הדבר נעשה בכוונה, ואף הסתייגות לחוק (של ח"כ עקיבא נוף) שביקשה לצמצם אותו רק לפרסום (שינוי המילה העתקה במילה פרסום) נדחתה, דבר שיש בו להראות על הכוונה הברורה של המחוקק בעניין.
ההגנה על הפרטיות בסעיף 2 (5) אינה מוחלטת, בכך שהכותב תלוי ברצונו של הנמען, שנוסח הסעיף מאפשר לו לפרסם את הכתב.
המחוקק ראה כאן בגילוי רצונו של הכותב להעביר את דבריו לנמען, כהסכמה מכללה, שלאותו נמען תהא הזכות להחליט באם לתת לדברים פרסום.
בעניין אבו חצירה ראה בית-המשפט המחוזי בתל-אביב את הבעייתיות בכך שדי בהסכמת הנמען בכדי שלא ניתן יהיה לטעון, כי פרסום המכתב מהווה פגיעה בפרטיות: "החוק קבע הנחה, בין אם מוצדקת ובין אם לאו, שמי שכותב מכתב לאחר ולו גם בעל אופי פרטי, מוותר על פרטיות מלאה בעצם שליחתו… מצוות המחוקק ברורה, והיא הסכמתו של הנמען מתירה את הפרסום"[5].
מעמדו של מכותב למכתב?
באשר להגדרת נמען, בעניין בנימין ברכה קבע בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו כי זו אינה כוללת את מי שמכותב למכתב אשר עוסק בענייני חברה בה הוא משמש כנושא משרה[6].
משמעות הערך ההיסטורי:
התקופה של 15 השנה, אשר נקבעה בסעיף, אינה הגדרת מסגרת זמן, שלאחריה ניתן לדרוש פרסומו של כל מסמך שמועד חיבורו מוקדם מזמן זה.
כך בעניין יצחק לוי התבקש פרסומו של מסמך חסוי, יותר מ- 15 שנה לאחר חיבורו. השופט גבריאל בך קבע שם כי אומנם עולה מסעיף 2 (5) : "כי אחרי עבור תקופת הזמן האמורה לא ניתן להגיש תביעה נגד המפרסם בגין עוולה של פגיעה בפרטיות, אך אין פרוש הדבר שלא יוכל להתקיים גם אז שיקול מכריע בעד המשכת החיסיון על מסמכים אלה"[7].
בעניין מולטילוק[8] קבע בית-המשפט המחוזי בתל-אביב כי "סעיף 2 (5) לחוק הגנת הפרטיות אינו עוסק באופן העתקת המסמך. די בכך שהמכתב שלא נועד לפרסום הועתק מבלי רשות הנמען או הכותב כדי שיהיה בכך פגיעה בפרטיות"[9]. כן קבע שם בית-המשפט כי "אין בעובדה שנתוני המבקשת נותרו בבסיס הנתונים של שרת המשיבים לכשעצמה כדי ללמד על מתן אישור למשיבים לעשות שימוש במסמכים של המבקשת"[10].
בעניין ולנטין[11] פסל בית-המשפט העליון את האפשרות להביא כראיה דפים מתוך יומנה של המשיבה לערעור, שהושגו בניגוד לרצונה, באשר ראה בכך פגיעה בפרטיותה.
כך גם בענין קודקוד[12] פסל בית-הדין האזורי לעבודה בירושלים אפשרות הצגת מסמכים כראיות, לאחר שקבע כי אלו נלקחו מתיק היד האישי של הנתבע ללא רשותו, ומכאן ראה בשימוש בהם כשימוש הפוגע בפרטיות כאמור בסעיף 2 (5) לחוק.
למסקנה כזו הגיע גם בית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, בנסיבות כמעט זהות, בענין ינון טכנולוגיות[13].
חיסיון עו"ד – אל מסגרת הוראת סעיף 2 (5) ניתן להכניס אף מסמכים שהוחלפו בין עורך-דין ללקוחו, אף שאלו זוכים לחיסיון במסגרת חוק אחר.
השופט גבריאל בך, אשר קבע כך בדעת המיעוט שלו במסגרת הדיון הנוסף בענייןועקנין[14], נתן את הדברים כדוגמה לחזרה בחוק על דבר שנקבע בחוק אחר, באשר לחיסיון שבין עורך-דין ללקוחו.
בענין לה נסיונל[15] הפנה בית-המשפט המחוזי בתל-אביב לדבריו אלו של השופט בך ואימץ אותם.
התקשרות עם רשות שלטונית –
מידה פחותה של פרטיות ראה בית-המשפט המחוזי בחיפה בעניין יחזקאל עזרבהתקשרות בהסכם עם רשות שלטונית,כאשר קבע שבהתקשרות כזו הצפיה לפרטיות מופחתת[16].
חובת סודיות בדין
חובת סודיות אשר נקבעה בדין מהווה אף פגיעה בפרטיות. הדבר נקבע בסעיף 2 (7) הקובע כי תהא זו פגיעה בפרטיות: "הפרה של חובת סודיות שנקבעה בדין לגבי ענייניו הפרטיים של אדם;"
ההפרה, על-פי נוסח הסעיף, צריכה לענות על שני תנאים:
1. עליה להיות הפרה של חובת סודיות שנקבעה בדין;
2. עליה להיות ביחס לקביעת סודיות הקשורה לענייניו הפרטיים של אדם.
עולה מכך, שהיקף ההגנה שמקנה הסעיף תלויה בפרוש שינתן למונח "דין", אליו מכוון הסעיף.
ניתן גם ללמוד מנוסח הסעיף עצמו כי הכוונה לסודיות שנקבעה בדין לטובת האדם שטוען להגנה, ולא כל קביעה בדין לגבי סודיות, מקום שהטוען לה אינו אמור להיות אחד מהנהנים ממנה[17].
ההגדרה שניתנה למונח "דין", כפי שהוא מופיע בסעיף, הן בדו"ח הועדה המכינה[18]והן בדברי ההסבר להצעת החוק[19], הינה זו שניתנה לו בסעיף 1 לפקודת הפרשנות (נוסח חדש).
ברם, כחודש לפני אישורו של חוק הגנת הפרטיות קיבלה הכנסת את חוק הפרשנות התשמ"א-1981[20], וההגדרה המופיעה בו היא הקובעת לצורך פירוש המונח "דין" בחוק. בחוק הפרשנות נקבע:
""דין" – כל אחד מאלה :
(1) חיקוק ;
(2) דינים דתיים – בין שבעל פה ובין שבכתב – כפי תקפם במדינה ;
(3) (א) אקט של הפרלמנט הבריטי או דבר המלך במועצתו או חלק מהם, או תקנות לפיהם, ודיני המשפט המקובל ועקרוני היושר של אנגליה, כפי תקפם במדינה;
(ב) דינים עותמאניים כפי תקפם במדינה;"
ההגנה שמקנה סעיף 2 (7) הינה, כאמור, אך במקרים בהם הדין קבע הגנה לנפגע עצמו, ולא כאשר הנפגע מנסה להסתמך על דינים שלא ניתנו לטובתו. כך בעניין גוזלןקבע בית-המשפט כי סעיף 15א’ לפקודת הבנקאות 1941, עוסק בידיעות ובמסמכים לפי הפקודה, אשר אינן מתייחסות ליחסי בנק-לקוח, ולפי-כך אינה יכולה להוות "דין" לצורך הגנת סעיף 2 (7) לטובת לקוח של הבנק[21].
מקום בו הטלת חובה בדין לשמירה על סודיות מחייבת גוף משפטי, חלה חובה זו אף על כל האורגנים של אותו גוף, ובאותו אופן אף יהיו אלו מחויבים, יחד עם אותו גוף משפטי, על-פי הוראת סעיף 2 (7) לחוק. אותו הגיון חל גם לגבי גוף ציבורי, ובהתאם לכך יהיו מחויבים לסודיות כל עובדי הגוף ואף מי שמועסק על-ידם.
בעניין צ’סקלה בחן בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע את חובתם של פקידי מס-הכנסה ומי שממלא תפקיד רשמי בביצוע הפקודה, בשמירה על הסודיות הקבועה בסעיף 231 לפקודת מס-הכנסה [נוסח חדש]. בית-המשפט הגיע למסקנה:
"חובת הסודיות, החלה על מי שממלא תפקיד רשמי בביצוע הפקודה, מוטלת מכוח הדין גם על כל המועסק בביצוע הפקודה. מוענק לו גם חיסיון מפני גילוי הידיעות המגיעות אליו"[22].
חובת הסודיות המוטלת על פקיד השומה בפקודת מס-הכנסה עמדה לנגד עיני בית-המשפט המחוזי בירושלים גם בעניין קלצקין. בית-המשפט דחה שם בקשה של נישום לחשוף בפניו פרטים של עסק מתחרה, אשר שימשו את פקיד השומה, בכדי לקבוע למבקש שומה לפי מיטב השפיטה. זאת בקובעו כי חשיפת החומר תפגע בפרטיות העסק המתחרה, וכי במקרה הצורך יש לחשוף את הנתונים ללא שם העסק או, באם גם בדרך זו עדיין ניתן יהיה לגלות במי המדובר, יחשפו הנתונים לעיני השופט היושב בדין בלבד[23].
בשאלה באילו מצבים נסוגה חובתו של פקיד סעד לסודיותה של משפחה עימה הוא מצוי בקשר מקצועי, לטובת האינטרס של הצלת חיי אדם, דן בית-המשפט המחוזי בירושלים בעניין דויד. בית-המשפט קבע שם כי התשובה לשאלה זו: "תלויה במידת הסכנה הצפויה לבן המשפחה. ככל שהסכנה הצפויה לו ממשית יותר, כך מתרחבת חובת הפעולה החלה על פקיד הסעד. ככל שהסכנה ממשית יותר, משתנה האיזון שפקיד הסעד נדרש לעשות, כחלק משיקול דעתו המקצועי. כשהסכנה מיידית, הרי אינטרס הצלת החיים, באמצעות פנייה למשטרה, גובר על אינטרס הפגיעה בפרטיות (גם פרטיותו של בן המשפחה המאיים)"[24].
התנגשות בין אינטרסים בקשר לגילוי:
כאשר עולה לדיון חובת הסודיות החלה מכוח הדין הרלבנטי יחד עם הוראת סעיף 2 (7) לחוק, מול אינטרס חשוב אחר, עומדים על כף המאוזנים הזכות לפרטיות והזכות לחיסיון מכוח החוק הרלבנטי, אל מול אותה זכות אחרת.
השופט גולדברג קבע, בעניין סקולר, ארבעה פרמטרים לצורך קביעת האיזון בין האינטרס העומד בבסיס קביעתו של החיסיון, לבין האינטרס לחשיפת האמת ועשיית המשפט. המדדים נקבעו לעניין סעיף 2 (8) אך אומצו בפסיקה גם לצורך עריכת האיזון על-פי סעיף 2 (7).
המדדים שקבע השופט גולדברג:
1.מידת החיוניות והחשיבות של המידע המצוי בחשבונות הבנק, להכרעה במחלוקת שבין הצדדים.
2.האם הונחה תשתית ראייתית לכאורית המצדיקה גילוי חשבונות.
3.על הצד המבקש גילוי חשבונות בנק לשכנע את בית המשפט כי אין בידו להישען על ראיות חלופיות, שאין בהן פגיעה בפרטיות. 4. היקפו של הגילוי אסור לו שיחרוג מעבר למתחייב לעשיית צדק באותו הליך שיפוטי"[25].
איזון כזה ערך בית-המשפט המחוזי בירושלים בעניין עזבון המנוח גרשון לביא[26].
נדונה שם בקשה שהועברה לבית-אבות בו שהה המנוח להביא את תיקו הרפואי של המנוח. בית-האבות טען שהוא מחוייב לסודיות רפואית, בין היתר על-פי סעיף 49 לפקודת הראיות (סודיות רפואית).
השופט עזרא קמא עורך שם איזון הזכות לחיסיון מכוח סעיף 2 (7) ובין האינטרס של עשיית משפט צדק "על-ידי גילוי האמת"[27]. הוא הולך באיזון שערך על-פי המדדים שקבע השופט אליעזר גולדברג בענין סקולר:
א. מידת החיוניות והחשיבות של המידע המצוי בתיק הרפואי של המנוח בבית-האבות להכרעה במחלוקת שבין הצדדים – במקרה הזה הצורך לבחון את תוקף צוואת המנוח ואם מצבו הרפואי היה כזה, שנפגעה היכולת שלו בכושר לגבש רצון חופשי.
התברר כי התיק הרפואי מכיל חומר רק עשנה וחצי לפני מועד החתימה על הצוואה. לכן, קבע השופט, זה אינו חומר חיוני וחשוב.
ב.האם הונחה תשתית ראייתית לכאורית המצדיקה את גילוי התיק הרפואי – לא הונחה כל תשתית כזו על-ידי המבקשים מלבד אמירה בעלמה שהחומר חשוב להכרעה במחלקות בתיק. היו צריכים לשכנע כי הגיוני שיש חומר מסוים בתיק, להצביע איך החומר המוסים הזה היה עוזר להכרעה במחלוקת וכדומה.
ג.הצורך לשכנע כי אין ראיות חלופיות – לא הייתה כל התייחסות לשאלה בבקשה. השופט הגיע למסקנה שניתן להשיג ראיות חלופיות. מחוות-הדעת הרפואית שהגישו המבקשים עלה שהמנוח היה בטיפול גם בשלב מאוחר יותר לחומר המצוי בתיק הרפואי, ולכן המבקשים יכולים לנסות ולהשיג את החומר בערוץ הזה.
ד. היקפו של הגילוי – השופט לא הגיע להתייחסות לשאלה.
השופט עזרא קמא מגיע למסקנה כי ידה של הזכות לפרטיות במקרה הזה ולאור ניתוח הדברים לעיל, מצביע כי ידה של הזכות לפרטיות על העליונה. במיוחד לאור העלתה של הזכות לפרטיות למעמד של זכות חוקתית.
באותה דרך הלך בית-המשפט המחוזי בירושלים בעניין רצ’קובסקי[28]. בית-המשפט התיר שם, בתנאים מגבילים, לסנגורו של הנאשם לעיין בחוות-דעת רפואית של העד המרכזי בתיק. בית-המשפט, אומנם הכיר בכך שחשיפת חוות-הדעת יש בה משום פגיעה בפרטיות, אפילו הוגשה במסגרת הליך אחר, אך הצביע מנגד על זכותו של הנאשם להביא חומר רלבנטי שיוכל למנוע את הרשעתו.
בית-המשפט קבע שיש לאזן בין הזכויות: "על בית-המשפט להשיב תחילה לעניין מידת החיוניות והחשיבות של המידע,… ושנית אם הונחה תשתית ראייתית לכאורית המצדיקה את הגילוי של חוות-הדעת או העיון בה, ולבסוף היקף הגילוי הדרוש ובאילו תנאים ייעשה הגילוי והעיון בחוות-הדעת"[29].
יש לזכור כי בכדי להביא את בית-המשפט לכדי עריכת האיזון הנכון במקרה הקונקרטי, על המבקש להניח, ראשית דבר, תשתית מתאימה לקבלת בקשתו.
כך בעניין קרייזל דחה בית-המשפט המחוזי בחיפה עתירת הנתבע, לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, לחשיפת תיקו האישי של התובע בבית-הספר. זאת לאחר שסבר, שחשיפה כזו תפגע בפרטיות התובע.
השופט עודד גרשון הצביע על כך שהנתבע לא הוכיח כי אכן מצוי בתיק זה מידע רפואי הרלבנטי לתביעה, ולפי-כך ראה בכך בבחינת "דיג ראיות". כן קבע בית-המשפט כי הנתבע לא הראה כי אין בתיק חומר "אישי-אינטימי-כמוס" על התובע, שחשיפתו היתה פוגעת בפרטיותו[30].
הליכים בענייני משפחה:
אחד המצבים השכיחים יותר, אשר עולה לדיון בהקשר של סעיף 2 (7) לחוק, קשור לעניינים המצויים בהליך משפטי בענייני משפחה, שהינו חומר סודי האסור לפרסום בהתאם לסעיפים 68 (ה) ו- 70 (א) לחוק בתי-המשפט.
ענין הרב ש. י. – בית-המשפט לענייני משפחה בתל-אביב שבר שם כי אין להתיר לפרסם חומר, המצוי בתיק מזונות שהתנהל בין הרב לאשתו ושלושת ילדיו, לצורך הליך הקשור למינוי הרב לשמש משגיח כשרות.
בית-המשפט קבע זאת לאחר שהגיע למסקנה כי המדובר בפרסום חומר בהליך משפטי בענייני משפחה, שהינו, כאמור, חומר סודי על-פי החוק.
בית-המשפט בצסיע על-כך שלא הונחה תשתית מספקת לכך, כי על בית המשפט להתיר את הפרסום וכן לא הובא חומר שישכנע את בית-המשפט כי לא ניתן היה להגיע למידע הדרוש בדרכים אחרות[31].
תמ"ש (ירושלים) 19286/98 פלונית ואח’ (קטינים) –
הנתבע תלה בעיר מודעות בהן החלטת בית דין של צדק של העדה החרדית, המתריע כנגד התובעת על שפנתה לערכאות אזרחיות בעניין שבינה לבין בעלה, בקשר לסכסוך משפחתי בניהם.
בית-המשפט לענייני משפחה בירושלים קבע כי בכך הפר הנתבע את פרטיותה של התובעת: "ההליך בבית המשפט לענייני משפחה נקבע כחסוי ואסור בפרסום בגין היותו עניין פרטי אינטימי בין הצדדים לו שהם בני משפחה. אף דיונים בענייניי משפחה בבית הדין הרבני חסויים על פי הוראות תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים"[32].
ת"א (ירושלים) 41/00 פלונית נ’ היועץ המשפטי לממשלה[33] –
בית-המשפט לענייני משפחה בירושלים דחה שם בקשה של אם ביולוגית לחשוף את פרטי האימוץ של ביתה.
בית-המשפט הדגיש את הוראות סעיף 30 לחוק האימוץ, הקובע את זכותו של המאומץ לשלוט על המידע בקשר לאימוצו, והצביע על חובת הסודיות הנובעת מכך ועל זכותה של המאומצת לפרטיות, בהתאם להוראות סעיף 2 (7) לחוק.
חובת סודיות חוזית
חובת הסודיות, אשר נולדה בהסכם, מוגנת אף היא על-ידי חוק הגנת הפרטיות.
הדבר נקבע במסגרת סעיף משנה (8) של סעיף 2 לחוק, הקובע כי כפגיעה בפרטיות תחשב: "הפרה של חובת סודיות לגבי ענייניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע;"
בהתאם להוראת הסעיף כדי לזכות בהגנה צריכים להתקיים התנאים הבאים:
א.התחייבות לסודיות;
ב.נקבעה במסגרת הסכם מפורש או משתמע;
ג.החובה הינה לגבי ענייניו הפרטיים של אדם;
ד. הפרת החובה – כאשר האדם שלגביו התחייבו אינו חייב להיות צד לאותו הסכם.
נוסח הסעיף, כפי שהוא קבוע בחוק, זהה לנוסח שהוצע על-ידי הועדה המכינה. ההסבר של הועדה, להכללת האיסור בחוק כמו גם בהצעת החוק הינו כי הדבר נעשה לטובת הצד השלישי להסכם. היינו: "כדי שאדם שאינו צד להסכם יוכל לקבל תרופה משפטית, אם נגרם לו נזק כתוצאה מהפרה כזו"[34].
סעיף זה הינו הסעיף היחיד מבין סעיפי המשנה של סעיף 2 שהפרתו אינה מהווה עברה פלילית, למעט סעיף משנה (2), העוסק בהאזנת סתר, שההיבטים הפליליים שלה הוסדרו בחוק האזנת סתר.
הועדה המכינה הסבירה את הוצאתו של הסעיף מרשימת העברות הפליליות: "הואיל ומדובר בו על הפרת הסכם ובעניין זה הסנקציה המתאימה היא אחריות אזרחית ולא פלילית"[35].
הייחוד המהותי של הסעיף הוא בכך, שכאשר אדם מגדיר בהסכם עניין מסוים כסודי, הוא קובע בכך, למעשה, בעצמו את הגדרת העניין כפרטי ומוציא את ההגדרה בעניין הפרטיות, לגבי המקרה, מידיו של בית-המשפט.
העיסוק השכיח ביותר בסעיף נעשה במסגרת בחינת הסודיות בהתקשרות שבין בנק ללקוחו וביחסי עובד-מעביד. הכללים שנקבעו בפסיקה בקשר ליחסי בנק-לקוח ומערכת האיזונים שיש לעשות בהקשר לכך, נכונים גם לגבי יתר המקרים הנופלים בגדרו של הסעיף.
חובת הסודיות ביחסים בין בנק ללקוחו
פסק-הדין המרכזי בעניין ניתן על-ידי בית-המשפט העליון בעניין סקולר[36] :
נדון שם עניינם של בני הזוג דבורה וסנדרג בוסליק. השניים נשיאו ב- 1972. ב- 1989 נפטרה האישה. הבעל נפטר ב- 1980. האישה הורישה את כל רכושה לבעלה ולאחר מותו לילדיה מנישואיה הקודמים – יעקב סקולר וציפורה פרלינג.
ילדי המנוחה טענו כי צאצאי המנוח מנישואיו הקודמים ניצלו את השנה עד מועד פיטרת הבעל כדי לרוקן את החשבון המשותף מכסף.
הם הגישו נגדם ונגד הבנקים בהם התנהלו חשבונות שלהם תביעה וביקשו, בין היתר, שהבנק יעביר להם העתק של כל התנועות בחשבונות בתקופה הרלבנטית, חשבונות של המנוח, של המנוח עם ביתו והמנוח עם המנוחה. הבנק טען לסודיות וטען שאם יועבר החומר תפגע זכות בעלי החשבון לפרטיות [סעיף 2 (8)].
בית-המשפט העליון קבע כי קיימת חובת סודיות בין בנק ללקוחו.
השופט אליעזר גולדברג הסביר:
"חובת הסודיות עולה מעצם טיבו של החוזה שבין הבנק ללקוח, ומאופייה של מערכת היחסים שבניהם".
עוד קבע השופט גולדברג כי חובת הסודיות עוברת ליורשיו של אדם שנפטר.
לאחר מכן ערך השופט גולדברג איזון בין האינטרסים על-פי המבחנים שקבע:
1) מידת החיוניות והחשיבות של המידע המצוי בחשבונות הבנק, להכרעה במחלוקת שבין הצדדים – אין ספק שהמידע חיוני.
2) האם הונחה תשתית ראייתית לכאורית המצדיקה גילוי חשבונות – הצדדים שיכנעו כי הכסף הרלבנטי היה בחשבון הבנק ומכאן הניחו תשתית ראייתית לכל שהמידע המבוקש ימצא בדפי החשבון.
3) על הצד המבקש גילוי חשבונות בנק לשכנע את בית המשפט כי אין בידו להישען על ראיות חלופיות, שאין בהן פגיעה בפרטיות – לא היו כל ראיות חלופיות.
4) היקפו של הגילוי אסור לו שיחרוג מעבר למתחייב לעשיית צדק באותו הליך שיפוטי – הגילוי לא היה מעבר לנדרש.
על חובת הסודיות בין בנק ללוקח חזר הנשיא מאיר שמגר בעניין טפחות: "חובת הבנק כלפי לקוחותיו אינה רק חובה מוסרית, אלא גם חובה חוקית, הנובעת מן החוזה שבין הצדדים, והפרתה מקנה ללקוח את הזכות לקבל פיצוי"[37].
כאמור, החיסיון הבנקאי אינו מוחלט והוא ייסוג, לעיתים, מפני זכות אחרת. כך, כאמור, קבע השופט גולדברג בעניין סקולר וראו גם השופט אדמונד לוי בעניין פלוני/ת (רע"פ 11364/03):
בעניין טפחות פרט הנשיא שמגר את המקרים בהם נסוגה ונעלמת חובת הסודיות:
"(א) מקום שהגילוי נובע מחובה שבדין;
(ב) מקום שקיימת חובה כגון זו לציבור;
(ג) מקום שהאינטרס של הבנק מחייב זאת;
(ד) מקום שנעשה הגילוי מכוח הסכמתו המפורשת או מכללא של הלקוח"[38].
אך גם בכל אותם מקרים שמנה הנשיא שמגר "חובת הסודיות אינה נעלמת ’אוטומטית’. הכלל הוא, שכאשר מקרה פלוני נמנה עם אחד המקרים החריגים הללו, נערך איזון בין חובת הסודיות, מחד גיסא, לבין כל אחת מן החובות האמורות, מאידך גיסא"[39].
כאמור, השופט גולדברג קבע, בעניין סקולר, ארבעה פרמטרים לצורך קביעת האיזון בין האינטרס העומד בבסיס קביעתו של החיסיון, לבין האינטרס לחשיפת האמת ועשיית המשפט.
המבחנים שקבע השופט גולדברג בעניין סקולר, השתרשו כמורה הדרך לעריכת האיזון בין הגנת הפרטיות ומתן החיסיון במקרה של סודיות במערכת היחסים, ולאו דווקא יחסי בנק-לקוח, לבין אינטרס עשיית הצדק, בכל פסקי-הדין שבהם נדון העניין לאחר מכן[40].
האם תהא שונה הגישה, באשר לחובת הסודיות במסגרת הליך משפטי, מקום שהצד, אשר בפרטיותו מבקשים לפגוע, אינו צד לדיון?
בעניין גוזלן קבע בית-המשפט כי מסקנתו תהא שונה, אם הצד המבקש להגן על סודו, אינו צד להליך השיפוטי. במקרה כזה, לדעתו, הצו המורה על גילוי החומר החסוי יינתן בנסיבות נדירות ביותר[41].
על הלכה זו חזר הנשיא אהרון ברק בעניין דן מרגליות: "הלכה היא כי החסיון הבנקאי כלפי צד זר לדיון יוסר רק בנסיבות נדירות ביותר"[42].
גם בענין סקולר עשה בית-המשפט אבחנה בין הפרת חיסיון העומד לימינו של צד לדיון ובין הפרת חיסיון של מי שאינו צד לדיון[43], תוך חזרה על שנקבע בעניין גוזלן בקשר למי שאינו צד להליך.
השופט מישאל חשין, אשר היה בעניין סקולר בדעת מיעוט, קבע שם, כי אם הצד, שאת החיסיון העומד לימינו מבקשים להפר, הינו צד לדיון, לא מתעוררת כלל שאלת הסודיות ויש לבחון את השאלה, האם להתיר גילויים של המסמכים המבוקשים, על יסוד הכללים הרגילים החלים לעניין גילוי מסמכים ועיון במסמכים[44].
השופט צבי טל, אשר הצטרף לשופט גולדברג בדעת הרוב בפסק-הדין, לא חלק על השופט חשין בנקודה זו. לשיטתו יש להבחין בין דרישה המופנית ישירות לבעל דין לחשוף את תיקו הרפואי, שאז עליו לעשות זאת במסגרת גילוי מסמכים, לבין צו המופנה ישירות לרופא האישי של בעל הדין, שאז יחול חיסיון רופא-מטפל[45].
תמיכה בעמדתו של השופט מישאל חשין בעניין סקולר ניתנה על-ידי בית-המשפט המחוזי בחיפה בעניין אכד ציוד ונכסים. בית-המשפט הורה שם על חשיפת מסמכי בנק של אחד הצדדים לדיון. יחד עם זאת נקבע, כי גם אם היו הולכים בדרך שהתווה השופט גולדברג בעניין סקולר, היה בית-המשפט מגיע לתוצאה זהה[46].
סודיות בתום-לב:
ההגנה שמקנה סעיף 2 (8) לחוק על הסודיות הבנקאית אינה בלתי מסויגת. במיוחד כאשר בית-המשפט מגיע למסקנה כי היא משמשת כסות למעשים המנוגדים לחוק.
כך בעניין גוזלן[47] נקבע כי ההגנה שמקנה סעיף 2 (8) לחוק יכולה לעמוד רק לימינו של מי שמבקש בתום-לב להגן על ענייניו הפרטיים. מנגד, היא לא תעמוד לימינו של מי שמבקש להסתיר קנוניה שנעשתה בינו לבין אחר.
על דברים אלה חזר בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין י.מ. עיני תעשיות מתכת:
"אין הזכות לפרטיות, ואין החיסיון שנועד להגן עליה, יכולים… לשמש עיר מקלט למי שעבר על החוק ומבקש לחסות, לאחר מכן, בצל כנפיהם של אלה"[48].
החיסיון גם אינו עומד אף למי שמעל באמונו של הצד השני במישור האזרחי:
"איש לא יוכל לסבור כי יעודה (של הזכות לסודיות) הוא, הגנה על מי שפעל בקנוניה עם אחר, נגד צד תמים"[49].
השופט שלמה לוין קבע בעניין גוזלן כי אם על בית-המשפט להחליט על גילוי החומר החסוי עוד לפני שתוכנו ידוע לו:
"בנסיבות כאלה השאלה היא אך זאת, אם הובא לפני בית-המשפט חומר ראיה מספיק, המצביע על חשש ממשי לקיום קנוניה כאמור"[50].
חובת הסודיות ביחסי עובד-מעביד
סעיף 2 (8) לחוק מהווה בסיס גם נעשה לצורך ביסוסה של הזכות לפרטיות ביחסי עובד-מעביד. הראיה הינה כי קיימת ’הסכמה במשתמע’ ביחסים אלו, לפיה ישמרו בסוד תנאי העבודה של אדם במקום עבודתו. זאת לצד ביסוס זכות זו על סעיף 2 (9) לחוק.
דברים ברוח זו קבע בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין בוררות עיריית תל-אביב: "…תנאי השתכרותו של אדם או הפרט בין כיחיד ובין כחלק מקבוצה, הינם בבחינת סוד ביחסים שבינו לבין מעבידו, וקיימת הסכמה משתמעת במסגרת היחסים האמורה, שאלה לא יתגלו, ואין להכריח לגלותם"[51].
כך סבר גם בית-המשפט העליון בעניין גדעון רייכר. השופטת טובה שטרסברג-כהן קבעה שם: "הכנסותיו והשתכרותו של אדם אינן באות בגדרם של החסיונות הסטטוטוריים וההלכתיים המוכרים בישראל. עם זאת, נמנות הן על מידע הנוגע לפרטיותו של אדם"[52].
גם בית-הדין הארצי לעבודה קבע, בפסק-הדין המנחה בעניין רויך, כי ביחסי עובד-מעביד גלומה חובת סודיות, החלה הן על תנאי העבודה והן על תנאי הפרישה של העובד, כלשון הנשיא מנחם גולדברג שם: "עניינים הנוגעים לפרט, לרבות בעניין תנאי עבודתו ופרישתו – חסויים המה, והגנת הפרטיות מכסה עליהם"[53].
אין סודיות ביחסים בין העובד למעביד:
חובת הסודיות ביחסי עובד-מעביד הינה ביחסים שבין שני הצדדים כלפי כולי-עלמה. ביחסים בניהם, לא חלה חובת סודיות. כך חל הדבר גם על אורגן של תאגיד עצמו, אשר רשאי לקבל מידע בקשר לתנאי ההשתכרות של עובדי התאגיד.
לשאלה זו התייחס השופט אהרון ברק, כתוארו אז, בענין מורדוב. השופט ברק קבע שם: "נתונים על משכורת, שמעביד משלם לעובד, עשויים להיכלל במסגרת זכות הפרטיות של העובד כלפי צד שלישי, אך לא כלפי המעביד עצמו"[54].
כאשר המעביד הוא תאגיד הפועל באמצעות אורגנים שונים, קבע השופט ברק: "אורגן של תאגיד הוא אותו גוף, אשר על-פי דין או על פי מסמכי התאגיד הפעולה והמחשבה שלו נתפסות בעיני המשפט כפעולה (אישית) של תאגיד עצמו. מידע לאורגן של תאגיד, אשר נועד לגבש את רצונו של התאגיד כמעביד כלפי עובדו, כמוהו כמידע של מעביד עצמו, וזכות הפרטיות של העובד אינה חלה בה"[55].
בשלושה עניינים התלבטה הפסיקה בכל הקשור למרחב הסודיות שיש להעניק לענייניו של עובד:
א.מעביד מהתחום הציבורי, ביחס למעביד הפרטי – האם קיים הבדל בהיקף חובת הסודיות;
ב.מה יהיה מעמדו של ארגון העובדים כצד להליך;
ג.מה מעמדו של מועמד לעבודה.
היקף סודיות תנאי העבודה
בית-הדין לעבודה הכיר בחובת הסודיות, אך פסק כי מקום בו על בית-הדין להכריע בשאלה מהו הנוהג המקובל במקום עבודה מסוים בעניינים מסוימים, תיסוג הזכות לסודיות מפני צורך זה, כאשר היקף הנסיגה יקבע בהתאם לנסיבות המקרה.
הפתרון השכיח שהציג בית-הדין הארצי לעבודה להתלבטות בשאלה – חשיפת הפרטים באופן אנונימי. מקום בו לא התאפשרה חשיפה בדרך זו, ניתנה עדיפות לפרטיות העובד על פני הצורך להוכיח נוהג.
במקום עבודה פרטי ניתן משקל רב יותר לפרטיות העובד, כך גילו בתי-הדין גמישות כאשר חשיפת הפרטים הייתה במקום עבודה ציבורי, בטענה שהפרטים שם ממילא עומדים לביקורת ציבורית, ונחשפים בדרך זו.
פסק-הדין המנחה בעניין ניתן בעניינו של רויך.
רויך היה מנהל סניף בנק בבנק לאומי. כאשר פרש טען כי קופח וביקש לבדוק את תנאי הפרישה של עמיתים באותה דרגה שפרשו לפניו.
בית-הדין הכיר שם בזכותו של העובד לפרטיות, ביחסים מול מעבידו, אך הסכים לסייג זכות זו. הנשיא, מנחם גולדברג, קבע שם: "תכליתו של חוק הגנת הפרטיות, לשמור על צנעת הפרט, לא נועדה להציב מכשול בלתי עביר להוכחת עניינים מסוימים, כגון נוהג, שלא ניתן להוכיחו ללא הבאת מידע, הנוגע לאחרים. האיזון במקרה זה, בין האינטרסים השונים, יכול להיות מושג על-ידי מסירת מידע מהותי ללא סימנים מזהים שיפגעו בצנעת הפרט"[56].
בתי הדין לעבודה הלכו בדרך שנקבעה בעניין רויך. דוגמאות:
עניין אליעזר וינר[57] – בית-הדין התיר גילוי פרוטוקולים של דיוני ועדות באוניברסיטה אשר דנו בשאלת מתן קביעות לעובדים, תוך מחיקת שמות הדוברים בוועדה. זאת מתוך כיבוד חיסיון שקבעה האוניברסיטה על דיונים אלו, בכדי שלא ייווצר לחץ על המשתתפים בו[58].
עניין פרושן[59] – בית-הדין הארצי התיר גילוי מסמכים על-ידי צד זר להליך, אך הדגיש כי הוא מתיר את גילוי המסמכים על-ידי צד שלישי להליך, מאחר והמדובר היה בשני גורמים במגזר הציבורי.
התחשבות בנסיבות המקרה – בעניין מילר[60] דחה בית-הדין האזורי לעבודה בירושלים את הטענה שמעמדו של עובד בחברה ציבורית זהה למעמדו של עובד ציבור, לעניין גילוי תנאי הפרישה שלו. לעניין הוכחת נוהג ומנהג, קבע בית-הדין כי ספק אם תנאים של שישה פורשים, בהם דובר בעניין שלפניו, מספיקים לצורך הוכחת מנהג-או נוהג. לא ניתן גם, לדעת בית-הדין, ליתן את תנאי הפרישה שלהם ללא תנאים מזהים, באשר לאור מיעוט מספרם יקשה על הסתרת הפרטים המזהים.
דרך ביניים לכך הוצעה בעניין בנק הפועלים, לפיה יקבל בית-המשפט לידיו את המסמך שבמחלוקת ויחליט בדבר לאחר שיעיין בו, ובכך תמנע חשיפתו של מסמך שגילויו אינו דרוש[61].
שאלה – האם יש ליתן לצד ג’ את ההזדמנות להביע את עמדתו לפני הגילוי –
בעניין רוטנברג השאיר הנשיא מנחם גולדברג בצריך עיון את השאלה[62].
אבל במאמר שכתב מאוחר יותר הביע את דעתו במפורש בעד האפשרות והסביר:
"במקרים רבים יש לעובד סיבות אישיות מיוחדות, כבדות-משקל, המצדיקות אי-גילוי של הפרטים המבוקשים, ומן הראוי שהערכאה השיפוטית תאזן לא רק בין זכותו של המעביד לזו של המבקש, אלא גם תבחן את הזכות לפרטיות של מושא בקשת הגילוי"[63].
במגזר הפרטי – גם כאן הלכו בעקבות הילכת רויך.
דוגמה: עניין אלי לוי – בית-הדין האזורי לעבודה בירושלים הצהיר על החשיבות לשמור על פרטיות העובדים שאינם צד להליך, אך יחד עם זאת קבע כי –
"כאשר הדבר נחוץ לצורך מימוש זכויותיו החוקיות או החוזיות של העובד, יהיו מקרים בהם חוק הגנת הפרטיות לא יהווה מכשול בלתי עביר בפני הוכחת עובדות נחוצות"[64].
מעמדו של ארגון העובדים
השאלה – האם ארגון עובדים הינו "צד שלישי", שכלפיו קיימת חובת סודיות לגבי נתונים על תנאי עבודתו של עובד חבר הארגון.
הנשיא מנחם גולדברג בעניין ההסתדרות הכללית[65] – ההסתרות היא צד שלישי. לכן יש לבדוק את יסוד ההסכמה ביחסים שבין העובד לארגון ולראות, לאיזה היקף גילוי נתונים מהמעביד הסכים העובד שהארגון יחשף.
על בסיס זה פסק כי פרטים שנופלים להגדרה "מצבו הכלכלי" של העובד, כגון מצבו הסוציאלי, חסויים ואין למסור אותם לארגון ללא הסכמתו המפורשת של העובד. זאת להבדיל מרשימת המועמדים לפיטורים, אשר אינה נופלת, לדעתו, במסגרת הגדרת "מצבו הכלכלי" של העובד, ולכן ניתן לגלותה[66].
סגן הנשיא, כתוארו אז, סטיב אדלר סבר אחרת ובדעת המיעוט בפסק-הדין קבע כי הארגון היציג אינו "גוף שלישי" כלפי חבריו[67]. למרות זאת קבע כי יש להחיל על היחסים את עקרון המידיות ולהכיר בכך שקיים מספר מצומצם של "סודות" במקום העבודה, אשר יצדיקו את דחיית חופש ההתארגנות מפני ההגנה על הפרטיות[68].
הסודיות בקשר למועמד לעבודה
שאלה שלא הוכרעה, היא האם קיימת חובת סודיות ביחסים שבין מעביד למועמד לעבודה.
לשאלה זו שני צדדים:
(1) עד כמה רשאי מעביד לחדור לפרטיות העובד הפוטנציאלי ברמת השאלות המוצגות לו;
(2) מה מעמדו של החומר שנאסף מהעובד הפוטנציאלי, מקום בו לא התקבל המועמד לעבודה.
סגנית-נשיא בית-הדין הארצי לעבודה, אלישבע ברק, התייחסה לנקודה זו במאמר שפריסמה[69]: "עומדים זה מול זה שני אינטרסים נוגדים. האינטרס של העובד והמעביד הפוטנציאליים הוא שלא להידרש לענות על שאלות הפוגעות בפרטיותם ושאינן רלבנטיות לעבודה המוצעת, ומנגד – האינטרס של הצדדים ליצור מקום עבודה אופטימלי ולעבוד בתנאים אופטימליים הן מבחינת היעילות והן מבחינת האווירה ויחסי העבודה"[70].
הפתרון שהציעה השופטת ברק: "עלינו לאזן בין הצורך לגלות את המרב הרלוונטי לבין ההגנה על פרטיותם של העובד והמעביד. האיזון הנכון יעשה בכך שנאפשר אך שאלות הרלוונטיות למהות היחסים שעומדים להיווצר. על קנה המידה לבחינת האיזון בין דרישת הגילוי לזכות לפרטיות להיות קנה מידה אובייקטיבי"[71].
בעניין פלוטקין הלכה סגנית-הנשיא אלישבע ברק בדרך זו כאשר קבעה, באמירת אגב בפסק-דין של בית-הדין הארצי לעבודה, כי כאשר מעביר מעביד לבדיקת גרפולוג כתב-יד של מועמד לעבודה, "אין לשאול את הגרפולוג אלא שאלות רלוונטיות למשרה ולא שאלות כלליות על האופי. הנטל על המעביד להראות שהשאלות שנשאלו היו רלוונטיות"[72].
השופטת ברק אף ראתה בעצם הבדיקה הגרפולוגית "חודרת לפרטיותו של אדם מעבר לדרוש" ומכאן מחייבת הסכמה מראש של המועמד לעבודה לעצם העברת כתב-היד לגרפולוג[73].
השימוש בפוליגרף –
אין הכרעה מחייבת בשאלה האם מותר לעשות שימוש בפוליגרף לצורף התקשרות בהסכם עבודה או בכל הקשר אחר.
בנחיות היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין [הנחיה מס’ 3.1102] נקבע ביחס לבדיקת פוליגרף: "מדובר… בחדירה בוטה בלתי נעימה ואף משפילה לפרטיותו של הנבדק… זוהי פגיעה חמורה בגרעין הקשה של זכות האדם לפרטיות המהווה גם פגיעה בכבודו של אדם".
הנשיא מנחם גולדברג, במאמר שכתב, סבר כי אין לעשות בו שימוש לצורך מבחני התאמה של מועמד לעבודה[74].
גם בקשר לעובד, הושארה השאלה בעיקרה בצריך עיון[75]. כך נפסק בעניין העובדאברפירר על-ידי בית-הדין האזורי לעבודה בחיפה כי אין לחייב את העובד לעבור בדיקה כזו מקום בו המעסיק חושד בו כי מעל בתפקידו[76].
בית-הדין ערך שם ניתוח מקיף של שאלת השימוש בפוליגרף ביחסי העבודה ואף הגיע למסקנה כי "יש להבחין בין אפשרות מעסיק לבצע בדיקות התאמה למועמדים לעבודה או לעובדים, בהתייחס ליכולות שכליות נדרשות וכשירויות רפואיות לבין סיטואציה של בדיקת פוליגרף. התוצאה של ביצוע בדיקת התאמה יכולה להיות אי-התאמה ובכך מתמצה העניין. מנגד – תוצאת בדיקת הפוליגרף עשויה להטיל על עובד – מאן דהוא – דופי אפשרי בנקיון כפיו, שכן ייתכן שהמכשיר ’יגלה’ שהעובד לא דיבר אמת. ’גילוי’ זה של בדיקה במכשיר שאמינותו המלאה מוטלת בספק הינו חמור ובעל השלכות משמעותיות ביותר" (שם, בפסקה 16 להחלטה).
בית-הדין אף מפנה שם להצעת חוק איסור כפיית פוליגרף במסגרת יחסי עבודה, תשס"ה-2004, אשר פורסמה ביום 17.11.2004 על-ידי ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת (ראה שם בפסקה 17) ועל ההסדרים הכלולים בה.
בית-הדין הביע שם גם ספקנות רבה גם בקשר לתוקפו החוקי של תנאי, המחייב עובד לעבור בדיקת פוליגרף, אשר נכלל במסגרת הסכם העבודה או במסגרת כל התחייבות אחרת שנתן העובד למעביד[77]. ניתן להבין מכך, כי מקום בו יסרב העובד לעבור בדיקת פוליגרף, אף בשל תחקיר בטחוני כתנאי לקבלה לעבודה, לא יוכל לעמוד לו הדבר לרועץ.
בעניין פלוני – הייתה הסכמה שבשתיקה של העובד לעבור בדיקת פוליגרף לצורך הליך בטחוני (העובד לא הביע התנגדות לכך) – לא נפסל ההליך שנעשה[78].
חובת הסודיות בעניינים אחרים
סודיות מכוח הסכם, שנקבעה במפורש או במשתמע, קיימת בתחומים רבים אחרים במשפט, מעבר ליחסי בנק-לקוח או יחסי עבודה, למרות שאלו סיפקו את מספר פסקי-הדין הרב ביותר שעסקו בסעיף 2 (8) לחוק.
כך בעניין צדיק [רע"א 6902/06] עמד לדיון הסכם בעל-פה שנערך בין צלם לאדם שצולם על-ידו, לפיו לא יעשה שימוש בצילום. כאשר פורסם הצילום – טען צדיק להפרת אותו הסכם בניגוד לסעיף 2 (8)לחוק.
צדיק הוא איש חרדי שהציב בדיזינגוף סנטר דוכן להפצת ספרי קודש. הדוכן הוצב בסמוך לחנות אשר בחלון הראווה שלה היה פוסטר ענק שבו נראית אישה לובשת תחתונים קטנים והדוקים ברגליים פשוקות ובניהן ניצב גבר שמתבונן בה [ובאופן ספציפי ניתן לנחש לאיזה כיוון של גופה].
אלכס ליבק, צלם עיתון הארץ, צילם אותו והתמונה פורסמה במדור "הארץ שלנו" בעיתון.
צדיק תבע את העיתון וטען כי נפגעה פרטיותו, מאחר והדרך שבה הוא נראה בצילום יש בה כדי להשפילו ולבזותו בעיני הציבור החרדי, לו הוא שייך. כן טען כי היה הסכם בעל-פה בינו לבין ליבק לפיו התחייב הצלם לא לעשות שימוש בצילום ולכן עם פרסומו פגע בפרטיותו בניגוד לסעיף 2 (8).
בית-המשפט העליון קיבל את הטענה. השופט אליעזר ריבלין בוחן את מצב הדברים לאור יסודות סעיף 2 (8) לחוק:
א.הייתה התחייבות לסודיות – הצלם הבטיח שהצילומים הינם לשימושו האישי בלבד. בכך ראה השופט ריבלין משום חובה לסודיות.
ב.ההסכם היה בעל-פה – השופט ריבלין הדגיש כי די בהסכם מפורש או משתמע והסכם בעל-פי, לצורך העניין, הוא הסכם לכל דבר.
ג. האם יש כאן פרסום הנוגע ל"ענייניו הפרטיים של אדם" – השופט ריבלין השיב על כך בחיוב. כאן, לדעתי, טועה השופט. השופט ריבלין מביא את דברי השופט בך בעניין ונטורה. שם נקבע כי גם זהותו של אדם היא עניינו הפרטי והשופט ריבלין רואה בפרסום תמונה של אדם, כחשיפת פרטיו ומכאן דבר הקשור לעניין "פרטי". הוא מסביר כי ההקשר ה"פרטי" קשור לכלל נסיבות הפרסום, כגון העובדה שהאדם משתייך למגזר החרדי, שהוא עוסק בהפצת ספרי קודש והמקום אשר בו הוא עושה זאת. בכך, השופט ריבלין, למעשה, מרחיב מאוד את ההגנה שניתנה לצילום על-פי סעיף 2 (4) לחוק – אשר מיד נדבר עליה – שלא לצורך ושלא בהתאם לכוונת המחוקק.
ד.הפרסום מהווה הפרה של חובת הסודיות.
מקרים נוספים:
בעניין חיון עמדה לדיון חובת הסודיות של מוסד לימודי כלפי תלמידיו. בית המשפט המחוזי בחיפה קבע שם כי קיימת חובת סודיות ביחסים שבין יועצת חינוכית בבית-הספר לתלמידים הנעזרים בשרותיה[79].
הכרה בחובת סודיות של חברה סלולארית כלפי לקוחותיה, בקשר לפרוט השיחות הנכנסות והיוצאות, עולה מהחלטת בית-משפט השלום בתל-אביב בעניין סלקום. בית-המשפט קבע שם כי יש בחשיפה זו פגיעה בפרטיות, אך התירה במקרה הקונקרטי לאחר שמצא כי האינטרס הציבורי, באותו מקרה, גובר על הזכות לפרטיות[80].
בעניין בורוכוב שלל בית-משפט השלום בכפר-סבא את האפשרות, שקיימת הסכמה מכללה בין הגולשים באינטרנט, לסודיות בקשר לחשיפת שמו של הגולש, המסתתר מאחורי הכינוי שנתן לעצמו[81].
מנגד יש הרואים במערכת היחסים בין איש ציבור לעתונאי, בכל הקשור לשיחות רקע שלא לציטוט, מערכת שבה קיים הסכם לסודיות. "לאמירות ‘of the record’, …יש הסכם לאי גילוי. דברים שנאמרו שלא לציטוט אסור לצטטם"[82].
השימוש בידיעה שלא למטרתה
סעיף 2 (9) לחוק אוסר על השימוש במידע שלא למטרה לשמה נמסר. הסעיף קובע כי תהא זו פגיעה בפרטיות: "שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה".
אם בסעיפים (7) ו- (8) עסקנו בסודיות מוגדרת וברורה, יחסית, באחד (7) כזו שנקבעה בדין ובשני (8) כזו שנקבעה בהסכם, סעיף (9) ברור פחות – הסעיף למעשה עוסק בפרוש הכוונה של מי שהעביר את המידע, כוונה אשר לא הוגדרה בכתב.
כך קובע הסעיף כי מקום בו מועבר מידע הקשור לענייניו הפרטיים של אדם למאן דהוא, חובתו של המקבל לעשות שימוש במידע רק למטרה שלשמה נמסר, תוך שכל שימוש אחר יהווה פגיעה בפרטיות.
לפי-כך הנטל להוכיח כוונה זו יהא, במצב דברים זה, על המוסר. עליו יהא להוכיח את הכוונה ואיך היה צריך להבין אותה מי שהמידע הגיע לידיו[83].
הנוסח שהוצע על-ידי הועדה ונוסח הצעת החוק זהים לנוסח שהתקבל, בהבדל אחד – הוספה המילה "הפרטיים" אחר ארבעת המילים הראשונות של הסעיף. השינוי בא כדי לרצות את לחצי התקשורת במגמה לצמצם את היקף תחולת הסעיף[84].
הפרשנות שניתנה לסעיף על-ידי בתי-המשפט היתה פרשנות מילולית של המילים כפשוטן, תוך התמקדות ביחס לשלושה מונחים המופיעים בנוסח הסעיף: המילה "שימוש"; צמד המילים "ענייניו הפרטיים"; והגדרת המטרה לשמה נמסרה הידיעה.
ה"שימוש" לעניין סעיף 2 (9)
סעיף 3 לחוק מגדיר את המונח "שימוש": "שימוש – לרבות גילוי, העברה ומסירה".
"ענייניו הפרטיים של אדם"
הפסיקה פירשה את המונח בהרחבה. פסק-הדין המנחה בעניין ניתן על-ידי השופט גבריאל בך בעניין ונטורה, אשר קבע כי הן כוללות: "כל מידע הקשור לחייו הפרטיים של אותו אדם, לרבות שמו, כתובתו, מספר הטלפון שלו, מקום עבודתו, זהות חבריו, יחסיו עם אשתו ויתר חברי משפחתו וכדומה"[85].
בעקבות ונטורה – בית-המשפט המחוזי בירושלים קבע בעניין טל צ’ק כי מספר תעודת זהות ומספר חשבון בנק של אדם נכנסים בגדר ההגדרה של "ענייניו הפרטיים"[86].
גם בעניין שוניה רוזנטל ראה בית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב בכתובת ומספר תעודת זהות של עובד בגדר "עניין פרטי", ומסיבה זו דחה בקשה להורות למעסיק למסור את רשימת מספרי-תעודת הזהות וכתובות עובדיו[87].
באותה דרך הלך גם בית-משפט השלום בתל-אביב בעניין רוזנצוויג, כאשר קבע כי פרסום לגבי מצבו הפיננסי הדחוק של אדם בצרוף מספר חשבון הבנק שלו והיקף חובותיו המסופקים כלפי הבנק, יהווה מידע פרטי של אדם שפרסומו פוגע בפרטיות[88].
פרסום על פרשית אהבתו של אדם, התקבל בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב כפרסום הפוגע בהוראת סעיף 2 (9), באשר הפרסום התבסס על מכתבים שכתב הנפגע לאהובתו, מכתבים, שמטבעם עסקו בעניינים אינטימיים, העולים כדי "עניינים פרטיים", ובנוסף לכך כאלה אשר מטרתם לא הייתה פרסומם בתקשורת[89].
"שלא למטרה שלשמה נמסרה"
הביטוי "המטרה שלשמה נמסרה" בסייפה של סעיף 2 (9) לחוק, זכה לפרשנות מילולית התואמת את משמעות הדברים.
בתי המשפט בחנו, במקרים שהובאו בפניהם, את המטרה שלשמה נמסרו הדברים ובהתאם לכך ביססו את קביעותיהם.
בעניין ונטורה קבע השופט גבריאל בך כי ההסכמה של אדם לכך שפרטיו האישיים יופיעו על-גבי שיק, הינה רק למטרת אפשרות גביית השיק במקרה שהשיק אינו נפרע ולא לפרסום פרטים אלו לציבור הרחב, ולפי-כך פרסום כזה של הפרטים לא יהא לטובת המטרה שלשמה נמסרו ומכאן יפגע בפרטיות מוסר הפרטים[90]. על הדברים חזר גם בית-המשפט המחוזי בירושלים בעניין טל צ’ק[91].
בשורה של פסקי דין שניתנו לאחר פסק-הדין בעניין ונטורה, חזרו בתי-המשפט על אותה קו מנחה, לפיו יש לבדוק בדבקנות, ככל האפשר, את המטרה שעמדה מאחורי מסירתם של פרטים העולים כדי "עניינים פרטיים" ולא לאפשר מסירתם למטרה אחרת.
בענין קרליץ[92] – בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע קבע כי מסירת פרטי ילדים לעירייה, לצורך רישום לבית-ספר, אינה מהווה הסכמה למסירתו לגורם אחר או לשימוש בו שלא למטרה שלה יועד[93].
בעניין חיון קבע בית המשפט המחוזי בחיפה כי קיימת חובת סודיות ביחסים שבין יועצת חינוכית בבית-הספר לתלמידים הנעזרים בשרותיה, וכן לגבי החומר המצוי בתיקיהם של התלמידים אצל היועצת, באשר הם נמסרו במטרה שיהיו חסויים בחדרה. יחד עם זאת הדגיש בית-המשפט כי החסיון הוא יחסי[94].
בעניין קריספל קבע בית-המשפט המחוזי בתל-אביב כי ראש מועצה מקומית אינו יכול לעשות שימוש במידע על צריכת המים של אזרח בישוב, לצורך עתירה מנהלית שהוא מנהל נגדו באופן אישי[95].
פרטים אשר מסר ערב לבנק נבחנו אף הם בראי סעיף 2 (9) בעניין מרגליות.בית-המשפט המחוזי בתל-אביב קבע שם כי פרטים אלו נמסרים על-ידי הערב לבנק אך ורק למטרת אישור ההלוואה ומימוש הערבות, במקרה הצורך, ובמסירת המידע שלא למטרות אלו, יהא משום שימוש במידע שלא למטרה שלשמה הוא נמסר[96].
פרטיותו של אסיר עמדה במרכז הדיון בעניין הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ. בית-המשפט המחוזי בתל-אביב קבע שם כי שרות בתי-הסוהר אינו רשאי למסור מידע לאמצעי התקשורת, על-פי חוק חופש המידע, באשר לעיתוי שחרורו של אדם מהכלא, בין אם היה זה במועד ובין אם הייתה החלטה על שחרור מוקדם. זאת שכן מסירת מידע כזה יהא משום מסירת מידע הקשור לענייניו הפרטיים של אדם ושרות בתי הסוהר רשאי להשתמש במידע רק למטרה שנקבעה לו בדין, ומסירתה לאמצעי התקשורת אינה נמנת בין מטרות אלו[97].
באשר לחומר המצוי בתיק חקירה משטרתית אשר טרם הסתיימה, קבע הנשיא אהרון ברק בעניין פלוני/ת (רע"פ 11364/03) כי מסירתו לידי החשוד או כל גורם אחר שלא קשור לחקירה, עלולה לפגוע בפרטיותם של המעורבים בחקירה ולא יהא למטרה שאלו מסרו את הפרטים הידועים להם לרשויות החקירה[98].
גם לעובד הזכות כי מידע על עצמו שהוא מוסר למעסיקו, יעשה בו שימוש רק למטרה שלשמה הוא נמסר, בקשר ליחסי העבודה.
בעניין אוניברסיטת תל-אביב קבע בית-הדין הארצי לעבודה כי לעובד הזכות שמידע שמסר למעסיקו, ישמש רק למטרה לשמה נמסר. זאת תוך הדגשה, כי הדברים כוללים גם מידע שהושג באמצעות מבחני התאמה[99].
בעניין רון בן ישי הלך בית-הדין לעבודה בירושלים בדרך זו כאשר קבע כי, אין מקום להורות על חשיפת חומר שהגישו, לועדת המכרזים של רשות השידור, מועמדים שאינם צד להליך בו עתר אחד המועמדים נגד החלטת הועדה, מאחר והדבר יפגע בפרטיות אותם מועמדים, אשר הגישו חומר אישי לצורך דיון בו במסגרת ועדת המכרזים בלבד[100].
בתמ"ש (ירושלים) 19286/98 פלונית ואח’ (קטינים) קבע בית-המשפט לענייני משפחה בירושלים, כי פרסום ברבים של החלטת בית דין צדק של העדה החרדית בעניינים שבין אשה לבעלה, הינו פרסום אסור "שכן הוא ממוען לתובעת ונעשה בו שימוש שלא למטרה לה נמסר"[101].
[1] הצעת חוק הגנת הפרטיות תש"ם-1980, הצעות חוק 1453, עמ’ 207. כן ראה זאב סגל, הזכות לפרטיות מול הזכות לדעת, עיוני משפט ט’, התשמ"ג, עמ’ 175, 187.
[2] ראה דו"ח הועדה להגנה בפני פגיעה בצנעת הפרק, 1976, בעמ’ 23א’ וכן הצעת חוק הגנת הפרטיות, הצעות חוק 1453, עמ’ 207.
[3] ראה דברי הכנסת, שם, עמ’ 3489.
[4] ראה הכנסת התשיעית, מושב חמישי, ועדת חוקה חוק ומשפט, פרוטוקול מס’ 263, 12 בינואר 1981, בעמ’ 11 עד 16. הדעות בועדה נחלקו לגבי מספר השנים, שאחריהן יהא מותר לפרסם מסמך בעל ערך הסטורי. בהצבעה תמכו שלושה בתקופה של 20 שנה ושלושה בתקופה של 10 שנים, ועל-פי הצעת יו"ר הועדה באותה עת, דוד גלס, הוחלט ללכת על הממוצע שבין שתי התקופות.
[5] המ’ (ת"א) 5360/85 ברוך אבו חצירה נ’ העתון חדשות ואח’, פ"מ תשמ"ה (3) 478, 480. המכתבים בהם דובר בעניין היו מכתבי אהבה שכתב המבקש למאהבת שלו. כאשר האחרונה ביקשה לתת למכתבים אלו פומבי, נטען כי הוראת סעיף 2 (5) מאפשרת לה לעשות כן, בהיותה הנמענת למכתבים, טענה שהתקבלה.
[6] ק"פ (תל-אביב-יפו) 128/02 בנימין ברכה נ’ עו"ד אשר נוטוביץ, תק-של 2003 (2) 4216, 4219.
[7] בג"צ 2754/94 לוי נ’ שרת העבודה והרווחה ואח’, פ"ד נ (4) 353, 361.
[8] בש"א (תל-אביב-יפו) 1614/02 מולטילוק בע"מ נ’ רב בריח השקעות בע"מ ואח’, תק-מח 2002 (1) 851.
[9] שם, ענין מולטילוק, בעמ’ 852 לפסק-הדין.
[10] שם, ענין מולטילוק, בעמ’ 852 לפסק-הדין.
[11] ע"א 1581/92 א’ ולנטין נ’ ד’ ולנטין וערעור שכנגד, פ"ד מט (3) 441, 449.
[12] ע"ב (ירושלים) 30037/97 קודקוד אחד ברשת 1987 בע"מ נ’ רמי לב-ארי, תק-עב 98 (1) 7223, בעמ’ 7227 ו-7228 לפסק-הדין.
[13] ע"ב (תל-אביב-יפו) 141085/98 ינון טכנולוגיות בע"מ נ’ הילה יוסט ואח’, תק-עב 98 (3) 3163, 3168.
[14] ד"נ 9/83 בית הדין הצבאי לערעורים ואח’ נ’ ועקנין, פ"ד מב (3) 837, בעמ’ 862.
[15] המ’ (תל-אביב-יפו) 114444/97 לה נסיונל חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ’ רשות ניירות ערך, תק-מח 98 (1), 15971, 15975.
[16] עמ"נ 230/02 הועדה המקומית לתכנון ובניה – חיפה נ’ יחזקאל עזר ואח’, תק-מח 2003 (2) 12720, 12724.
[17] ראה פסק-הדין בע"א 174/88 ה’ גוזלן נ’ קומפני פריזיאן דה פרטיסיפסיון, פ"ד מב (1) 563.
[18] ראה דו"ח הועדה להגנה בפני פגיעה בצינעת הפרט (יו"ר: השופט יצחק כהן), מדינת ישראל, תשל"ז-1976, בעמ’ 26.
[19] הצעת חוק הגנת הפרטיות, הצעות חוק 1453, עמ’ 208.
[20] התקבל בכנסת ביום 20 במאי 1981.
[21] שם, עניין גוזלן, דברי השופט שלמה לוין, כותארו אז, בעמ’ 566. ראה בענין זה גם רע"א 1917/92 סקולר ואח’ נ’ ג’רבי ואח’, פ"ד מז (5) 764.
[22] עמ"ה (ב"ש) 30/91 צ’סקלה נ’ פקיד השומה באר-שבע, פ"מ תשנ"ה (1) 265, 270.
[23] עמ"ה (י-ם) 7051/03 אהרון קלצקין נ’ פקיד שומה 1 ירושלים, תק-מח 2004 (4) 3001, 3008-3009.
[24] ת"א (י-ם) 404/93 פאני דויד ואח’ נ’ נורה אליה ואח’, תק-מח 97 (3) 3031, 3047.
[25] רע"א 1917/92 סקולר ואח’ נ’ ג’רבי ואח’, פ"ד מז (5) 764, 774.
[26] המ’ (ירושלים) 938/96 עזבון המנוח גרשון לביא נ’ מדלן לביא, תק-מח 96 (2) 1809.
[27] המ’ (ירושלים) 938/96 עזבון המנוח גרשון לביא נ’ מדלן לביא, תק-מח 96 (2) 1809, בעמ’ 1812 ו-1813 להחלטה.
[28] ת"פ (ירושלים) 162/98 מדינת ישראל נ’ שלמה בן אלכסנדר רצ’קובסקי, תק-מח 99 (1) 4355.
[29] שם, עניין רצ’קובסקי, בעמ’ 4357 לפסק-הדין.
[30] המ’ (חיפה) 21779/97 יהודה קרייזל ואח’ נ’ פלוני (קטין) ואח’, תק-מח 98 (3) 312, בעמ’ 315 ו-316 לפסק-הדין.
[31] בש"א (תל-אביב) 4682/99 הרבנות המקומית ר"ל נ’ מ.י. והרב ש.י., תק-מש 99 (3) 81.
[32] תמ"ש (ירושלים) 19286/98 פלונית ואח’ (קטינים) נ’ פלוני, תק-מש 2001 (3) 659, בעמ’ 670.
[33] ת"א (ירושלים) 41/00 – פלונית נ’ היועץ המשפטי לממשלה, תק-מש 2001 (3), 28.
[34] דו"ח הועדה להגנה בפני פגיעה בצינעת הפרט (יו”ר: השופט יצחק כהן), מדינת ישראל, תשל”ז-1976, בעמ’ 27.
[35] דו"ח הועדה להגנה בפני פגיעה בצינעת הפרט (יו”ר: השופט יצחק כהן), מדינת ישראל, תשל”ז-1976, בעמ’ 27.
[36] רע"א 1917/92 סקולר ואח’ נ’ ג’רבי ואח’, פ"ד מז (5) 764, בעמ’ 771.
[37] ע"א 5893/91 טפחות בנק למשכנתאות לישראל בע"מ ואח’ נ’ צבאח ואח’, פ"ד מח (2) 573, 586. על דברי הנשיא שמגר בעניין טפחות חזרה השופטת טובה שטרסברג-כהן בע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד נ’ ציגלר, פ"ד מט (1) 369, 387.
[38] ע"א 5893/91 טפחות בנק למשכנתאות לישראל בע"מ ואח’ נ’ צבאח ואח’, פ"ד מח (2) 573, 588. ראה גם ע"ש (ירושלים) 195/97 היועץ המשפטי לממשלה נ’ בנק לאומי, תק-מח 2004(2), 5364 ,עמ’ 5454-5455.
[39] ע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד נ’ ציגלר, פ"ד מט (1) 369, דברי השופטת טובה שטרסברג-כהן בעמ’ 387.
[40] ראה למשל רע"א 5772/99 דן מרגליות נ’ משכן בנק הפועלים למשכנתאיות, תק-על 99 (3), 419. בעמ’ 420-421 ציטט הנשיא אהרון ברק את המבחנים שקבע השופט גודלברג בעניין סקולר וסיכם: "הנה כי כן, ההלכה בדבר מהות החסיון הבנקאי נדונה בעבר בבית משפט זה ואף נקבעו כללים לעריכת האיזונים בין האינטרסים השונים".
[41] ע"א 174/88 ה’ גוזלן ואח’ נ’ קומפני פריזיאן דה פרטיסיפסיון, פ"ד מב (1) 563, בעמ’ 565.
[42] רע"א 5772/99 דן מרגליות נ’ משכן בנק הפועלים למשכנתאיות, תק-על 99 (3), 419, 420.
[43] רע"א 1917/92 סקולר ואח’ נ’ ג’רבי ואח’, פ"ד מז (5) 764, 774.
[44] שם, בענין סקולר, בעמ’ 776 עד 779.
[45] שם, בענין סקולר, בעמ’ 782.
[46] ת"א (חיפה) 1263/89 אכד ציוד ונכסים (1979) בע"מ נ’ רוגדיא בנין והשקעות בע"מ ואח’, תק-מח 96 (1) 1178, בעמ’ 1180 להחלטה.
[47] ע"א 174/88 ה’ גוזלן ואח’ נ’ קומפני פריזיאן דה פרטיסיפסיון, פ"ד מב (1) 563, 566.
[48] ת"פ (תל-אביב-יפו) 92/97 מדינת ישראל נ’ י.מ. עיני תעשיות מתכת ואח’, תק-מח 98 (3) 1746, 1751.
[49] שם, ענין י.מ. עיני תעשיות מתכת, בעמ’ 1751 לפסק-הדין.
[50] ע"א 174/88 ה’ גוזלן ואח’ נ’ קומפני פריזיאן דה פרטיסיפסיון, פ"ד מב (1) 563, 566.
[51] המ’ (תל-אביב) 2958/87 בוררות עירית תל-אביב-יפו נ’ ארגון העובדים בעירית ת"א, פ"מ תשמ"ח (א) 213, 218.
[52] ע"א 3921/99 גדעון רייכר ואח’ נ’ Anstait The Roy Export., תק-על 99 (2) 1001, 1001.
[53] דב"ע מט/2-3 רויך נ’ בנק לאומי, פד"ע כ’ 377, 383. ביה"ד הארצי לעבודה חזר על הדברים במספר הזדמנויות, ראה למשל דב"ע נג/191-3, הסוכנות היהודית לארץ ישראל נ’ רוטנברג פד"ע כו’ 501, 503; כן ראה דב"ע מט/41-4 ההסתדרות הכללית נ’ רשות הדואר, פד"ע כ"א 350, בעמ’ 359 נקבע כי פרטי שכר ותנאי עבודה שנקבעו בחוזה עבודה אישי הינם חסויים.
[54] בג"צ 4402/91 מורדוב נ’ ראש עיריית תל-אביב-יפו ואח’, פ"ד מו (3) 85, 90.
[55] שם, עניין מורדוב, בעמ’ 90.
[56] דב"ע מט/2-3 רויך נ’ בנק לאומי, פד"ע כ’ 377, בעמ’ 383 ו- 384.
[57] דב"ע מג/123-3 אליעזר וינר נ’ אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, פד"ע טו 206.
[58] דב"ע מג/123-3 אליעזר וינר נ’ אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, פד"ע טו 206, 209.
[59] דב"ע תש"ן/29-4 פרושן ואח’ נ’ מועצת פועלי חיפה ואח’, פד"ע יז 466.
[60] תב"ע (ירושלים) נב/463-12 דוד מילר נ’ תדיראן בע"מ, תק-עב 92 (4), 345.
[61] בר"ע 13874/95 (ת"א) בנק הפועלים בע"מ סניף איינשטיין נ’ אבאדי אשר ואח’(לא פורסם), בפסקה 11 לפסק-הדין.
[62] שם, עניין רוטנברג, בעמ’ 504.
[63] מנחם גולדברג, הגנת הפרטיות של העובד וחובות הגילוי שלו כלפי מעבידו, עבודה חברה ומשפט, שנתון האגודה הישראלית למשפט העבודה והביטחון הסוציאלי, כרך ט’ תשס"ב, 85, 103.
[64] עב’ (ירושלים) 3049/01 אלי לוי נ’ יוסי אנג’ל, תק-עב 2004 (1) 287, 290.
[65] דב"ע נד/12-4 ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י נ’ מדינת ישראל, עבודה ארצי, כרך כז (2) 246.
[66] ראה שם, עניין ההסתדרות הכללית, בעמ’ 249.
[67] ראה שם, עניין ההסתדרות הכללית, בעמ’ 253.
[68] ראה גם ס"ק (באר-שבע) 1027/04 הסתדרות העובדים הכללית החדשה – הסתדרות מעו"ף ואח’ נ’ המועצה המקומית תל-שבע, תק-עב 2004 (2) 4103, בעמ’ 4109 עד 4111.
[69] אלישבע ברק, עקרון תום הלב במשפט העבודה, ספר ברנזון (כרך שני), עורכים אהרון ברק וחיים ברנזון, נבו הוצאה לאור, עמ’ 499.
[70] שם, מאמרה של אלישבע ברק, בעמ’ 510. (שם, בעמ’ 514).
[71] שם, מאמרה של אלישבע ברק בעמ’ 510.
[72] דבע נו/129-3 שרון פלוטקין ואח’ נ’ אחים אייזנברג בע"מ, פדע-אור לג 481, 497.
[73] שם, עניין פלוטקין, בעמ’ 497.
[74] מנחם גולדברג, הגנת הפרטיות של העובד וחובות הגילוי שלו כלפי מעבידו, עבודה חברה ומשפט, שנתון האגודה הישראלית למשפט העבודה והביטחון הסוציאלי, כרך ט’ תשס"ב, 85, 102.
[75] ראה דב"ע 70/97-4 אוניברסיטת תל-אביב נ’ ההסתדרות הכללית ואח’, תק-אר 98 (2) 728
[76] עב (חיפה) 728/04, בש"א 66/05 חברה ליבוא וייצוא מוצרי ואביזרי טבק בע"מ נ’ אריה אברפירר (טרם פורסם), בפסקה 23 להחלטה.
[77] עב (חיפה) 728/04, בש"א 66/05 חברה ליבוא וייצוא מוצרי ואביזרי טבק בע"מ נ’ אריה אברפירר (טרם פורסם), בפסקה 19 להחלטה.
[78] דב"ע נב/3-148 פלוני נ’ מדינת ישראל, פד"ע 255, 269.
[79] ב"ש (חיפה) 5021/02 שלום חיון נ’ מדינת ישראל, תק-מח 2003 (1) 22567, בעמ’ 5 להחלטה.
[80] ב"ש (ת"א) 2390/95 סלקום ישראל בע"מ נ’ מדינת ישראל (לא פורסם). בית-המשפט הורה שם לחברת סלקום למסור למשטרה פרוט שיחות נכנסות ויוצאות של מספר מנויים, לצורך חקירה משטרתית.
[81] ת"א (כפר-סבא) 7830/00 בורוכוב ארנון נ’ פורן אלישי, תק-של 2002 (2) 1216, בעמ’ 7 של פסק-הדין.
[82] חיים פאל, זכות הציבור לא לדעת, הפרקליט לט’, חוברת ג’ עמ’ 533, בעמ’ 550.
[83] ראה הכנסת התשיעית, מושב חמישי, ועדת חוקה חוק ומשפט, פרוטוקול מס’ 263, 12 בינואר 1981, דברי ח"כ דאז, שמואל תמיר, בעמ’ 18.
[84] ראה דברי הכנסת, חוברת ל"א, ישיבה שמ"ז, עמ’ 3489.
[85] ע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ’ ונטורה ואח’, פ"ד מח (3) 808, בעמ’ 821. השופטת טובה שטרסברג-כהן הסתייגה, בדעת מיעוט בסוגיה זו, מההגדרה הרחבה של המילים "ענייניו הפרטיים של אדם". בעמ’ 835 לפסק-הדין קבעה השופטת שטרסברג-כהן כי לדעתה הפרשנות הראויה למילים אינה חד משמעית ופרשנותם תלויה בהקשר ובמטרה שלשמה נדרשת הפרשנות.
[86] ע"ש (י-ם) 40/93 טל צ’ק בע"מ נ’ רשם מאגרי המידע, פ"מ תשנ"ו (2) 212, 217.
[87] תב"ע (תל-אביב) נב/36-11 שוניה רוזנטל נ’ חברת השמירה, תק-עב 92 (3) 583.
[88] ת"פ (ת"א) 1710/97 מדינת ישראל נ’ דורון רוזנצוויג (לא פורסם), בעמ’ 4 ו- 5 לפסק-הדין.
[89] המ’ (ת"א) 5360/85 ברוך אבו חצירה נ’ העתון חדשות ואח’, פ"מ תשמ"ה (3) 478, בעמ’ 480.
[90] ע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ’ ונטורה ואח’, פ"ד מח (3) 808, 824.
[91] ע"ש (י-ם) 40/93 טל צ’ק בע"מ נ’ רשם מאגרי המידע, פ"מ תשנ"ו (2) 212, 217.
[92] בש"א (ב"ש) 7831/00 קרליץ נ’ יעקב טרנר ראש עיריית באר-שבע, תק-מח 2000 (3), 15708.
[93] בע"א 9348/00 קרליץ נ’ ראש עיריית באר-שבע ואח’, תק-על 2001 (2) 604, דחתה רשמת בית-המשפט העליון, חגית מאק-קלמנוביץ, את בקשת נחום קרליץ לפטור מערבון, במסגרת ערעור שביקש להגיש כנגד החלטת בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בב"ש 7831/00, בציינה (בעמ’ 2 להחלטה) כי סיכוייו לזכות בערעור "כך שניתן יהיה למסור את פרטיהם האישיים של התלמידים לגורם אחר כלשהו, מלבד רשויות השלטון, סיכויים אלו נמוכים".
[94] ב"ש (חיפה) 5021/02 שלום חיון נ’ מדינת ישראל, תק-מח 2003 (1) 22567, בעמ’ 5 להחלטה.
[95] עת"מ (תל-אביב-יפו) 2401/04 צוריאל קריספל – יו"ר תנועת "אלעד שלנו" נ’ סאמי תלאווי – מנהל הבחירות לאלעד ואח’, תק-מח 2004(3), 4560, 4563. העותר פנה שם בעתירה נגד מועמד לבחירות וטען כי רישום מקום מגוריו בישוב הינו פקטיבי ולכן יש לפסול את מועמדותו. כאחת הראיות לכך הציג את חשבון המים שלו והראה כי לא נעשה שימוש בהיקף סביר במים. השופטת דרורה פילפל קבעה שם בהקשר לכך: "אדם הפונה בעתירה מינהלית, שעיקרה טוהר המידות ויושר הלב הקשורים גם בעצם הגשתה והדרכים להגשתה, לא יכול לעשות מעשה המנוגד על פניו לחוק הגנת הפרטיות, מבלי לבקש לכך רשות מבית המשפט, דבר שלא נעשה כך. ולחץ הזמן אינו עילה לביצוע המעשה, רק מכיון שהכח בידך לעשות זאת".
[96] ע"א (תל-אביב) 3880/98 דן מרגליות נ’ משכן בנק הפועלים למשכנתאות ואח’, תק-מח 99 (2) 913, בעמ’ 3 לפסק-הדין. בקשת רשות-ערעור שהוגשה כנגד ההחלטה נדחתה – ראה רע"א 5772/99 דן מרגליות נ’ משכן בנק הפועלים למשכנתאיות, תק-על 99 (3), 419.
[97] עת"מ (תל-אביב-יפו) 1023/02 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ ואח’ נ’ שב"ס מטה ירושלים ואח’, תק-מח 2003 (3) 2168, בעמ’ 5 לפסק-הדין.
[98] רע"פ 11364/03 פלוני/ת נ’ משטרת ישראל ואח’ (לא פורסם), הפסקה הראשונה של פסק-הדין של הנשיא אהרון ברק בתיק.
[99] דב"ע 70/97-4 אוניברסיטת תל-אביב נ’ ההסתדרות הכללית ואח’, תק-אר 98 (2) 728, 741.
[100] בש"א (ירושלים) 16569/03 רון בן ישי נ’ רשות השידור, תק-עב 2004 (1), 2385, 2388. הפתרון שמצאה שם רשמת בית-הדין האזורי לעבודה, היה מסירת המסמכים תוך מחיקת שמות המועמדים האחרים, באופן שימנע את זיהוים. החלטה זו אושרה גם בערעור שהוגש על החלטת הרשמת, ראה – עב’ (י-ם) 1661/04 רשות השידור נ’ רון בן ישי, תק-עב 2004 (4) 1963.
[101] תמ"ש (ירושלים) 19286/98 פלונית ואח’ (קטינים) נ’ פלוני, תק-מש 2001 (3) 659, 671.
