חג הפסח האחרון היה גם חג החירות של כל הגולשים האנונימיים ברשת, במיוחד אלו המבקשים לנצל מדיה זו לביצוע עוולות. כך פסק-דין שניתן ערב החג על-ידי בית-המשפט העליון קבע, כי אין כל תרופה משפטית לנפגע מתוכן גולשים באינטרנט, הן במסגרת תגוביות (טוקבקים), הן במסגרת הנאמר בפורומים והן בכל דרך אחרת המכילה תוכן גולשים פוגעני באינטרנט. המשנה לנשיאה, אליעזר ריבלין, אשר קבע את הדברים במסגרת העירעור בעניין רמי מור, סבר כי בהעדר הסדר חקיקתי לזיהוי הפוגע ולהענקת הסעד או התרופה המשפטית, לא ראוי שהסדר מסוג זה יקבע על-ידי בית-המשפט.
בפסיקתו סתם ריבלין את הגולל על ויכוח ארוך אשר התקיים בערכאות הנמוכות מבית-המשפט העליון. שם נסב הויכוח על הדרך והנסיבות בהן יינתן צו לגילוי כתובת האינטרנט (IP) של המעוול האנונימי ברשת, הגורם לפגיעה בשם הטוב, הפרטיות או בקניין הרוחני. אף לא אחד מהשופטים שעסקו בעניין בערכאות אלו, סבר שאין כלל מקום לחשיפה כזו. המחלוקת היתה רק בשאלת המינון והדרך.
מידת האנונימיות לה זכאי המעוול ברשת אכן מצויה בויכוח ארוך ובגישות שונות. המצדדים בחופש האינטרנטי מנופפים בזכות לאנונימיות של הגולש, שהינה חלק מהזכות לפרטיות אך גם כחלק מחופש הדיבור, כזכות לומר דברים גם מבלי להזדהות. אלה מציעים מינון מצומצם ביותר לגילויים של מי שמנצל מסגרת זו לרעה. מנגד עומדת הדעה, שאין לאפשר השתוללות חסרת רסן ופגיעה בזכויות יסוד, כגון הזכות לשם טוב ולפרטיות, תחת מעטה ה"אנונימיות".
את הגישה המצמצמת הובילה בפסיקה שופטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, ד"ר מיכל אגמון גונן, שגרסה שרק כאשר הפגיעה עולה כדי עבירה פלילית יש לחשוף את כתובת ה-IP של הגולש הפוגע. לעומתה, את הגישה המרחיבה הובילה שופטת מחוזית אחרת מתל-אביב, ד"ר דרורה פלפל, אשר קבעה, כי ניתן לספק את כתובת ה- IP של גולש במידה וקיים חשש סביר כי ביצע העוולה. בין לבין ניצב השופט יצחק עמית, שופט בית המשפט המחוזי בחיפה בעת מתן פסק-הדין נשוא עירעורו של רמי מור, אשר דרש "דבר מה נוסף" כדי לחשוף את המעוול. אף לא אחת מהגישות הקצינה לזו שקבע המשנה לנשיאה, ריבלין, כאשר קבע כי בהעדר חקיקה בתחום אל לבית-המשפט לומר את דברו.
במדינה מתוקנת שבה נקבעו זכויות יסוד חשובות בפסיקת בית-המשפט העליון, פסיקתו של ריבלין מעוררת תמיהה רבה. אירוני, אולי, אבל דווקא הזכות לחופש הביטוי, עליה מגן השופט ריבלין, נקבעה עצמה לראשונה בפסיקה. הדברים מתחדדים עוד יותר כאשר קוראים את דעת המיעוט של השופט אליקים רובינשטיין, אשר קובע כי בהעדר הסדר חקיקתי, זהו תפקידו של בית-המשפט לקבוע את ההסדר. רובינשטיין מציע גישה מרחיבה התומכת בזו שהציגה השופט פלפל, תוך דגש על בדיקת סיכוי התביעה נגד המעוול האנונימי.
פסק-דינו של ריבלין אינו ראוי במיוחד מאחר ואינו מציע פיתרון לבעיה העולה בתדירות רבה. לא אחת עולות טענות לפגיעה שנגרמה מתוכן גולשים באינטרנט. לא ראוי שמציאות החיים לא ימצא פיתרון בפסיקת בית-המשפט והנפגע ימצא עצמו עומד בפני שוקת שבורה, חסר אונים וללא אפשרות לקבלת סעד. זה המתכון לכאוס, לא לדמוקרטיה. השופט ריבלין מתמקד בנוסף בפגיעה בשם הטוב. הוא מגן על האנונימיות של הגולש בשם זכותו לפרטיות ושוכח שאותו גולש אנונימי יכול לפגוע בפרטיותו שלו. לא עמדו לנגד עיניו של השופט ריבלין דבריו של השופט עמית בפסק-הדין נשוא העירעור, אשר כתב בטעם רב: "האנונימיות אינה שקולה לפרטיות, נהפוך הוא, דווקא האנונימיות מאפשרת פגיעה קשה בפרטיותם של אחרים".
גם השופט רובינשטיין נדרש לסוגיה בדעת המיעוט. מה יעשה ריבלין, שאל, אם ימצא מחר את כל ההסטוריה הרפואית שלו מתפרסמת במסגרת תגובית? האם עדיין יסבור שאין מקום לחשוף את המעוול? דומה כי אין צורך להמתין לכך שפרסום כזה יזעזע את בית-המשפט ויצור את ההבדל.
המחוקק, המתנהל בסוגיה באיטיות מדאיגה, אינו ראוי כי בית-המשפט ימתין לפעלו. ראוי שבית-המשפט העליון יתכנס לדיון נוסף בנושא רמי מור ויבחן, האם אין מקום לקבל את דעת המיעוט של השופט רובינשטיין, זו שבאה כתולדה של עיסוק בסוגיה במשך שש השנים האחרונות בערכאות השונות ובפני שופטים רבים ויביא לישומה, כלשונו של השופט ריבילין, של "יצירה שיפוטית שנוצרה בערכאות הדיוניות עקב בצד אגודל, תיק אחר תיק".
