בסוף חודש יולי 2006 הופיע באתר האינטרנט אנרג’י ידיעה תחת הכותרת "תולה את הנעליים", אשר עסקה בפרישתו של שכי פרנץ מתפקידו כסמנכ"ל ערוץ הספורט. במסגרת תגובות הגולשים בסיום הכתבה הופיע "טוק-בק", תגובית בעברית תקנית, מאת "יודע דבר" באלו המילים:
"לפרנץ יש אחוזים במזמור הפקות, שהם הקבלן הראשי של ערוץ הספורט. הוא מוציא כאילו לעצמו את העבודות ונהנה מהרווחים. גם כשהוא פורש הוא ממשיך להחזיק בזכויות ונהנה מהכסף בלי לעבוד קשה מדי".
אותו "יודע דבר" הרגיש חופשי לשחרר את דרור לשונו ולסגור חשבון שהיה לו, כנראה, עם סחי פרץ או חברת מזמור הפקות. כאשר כתב את שכתב באותו "טוק-בק" הרגיש, ודאי, מוגן ומחוסן מפני כל תביעה משפטית כזו או אחרת. כמו גולשים רבים אחרים, סבר אותו "יודע דבר" כי מי שכותב דברים במסגרת "טוק-בק" באתר באינטרנט, נשאר לעולם בעולם האנונימיות.
כאשר פרץ לו עולם האינטרנט אל חיינו, החופש שהוא שידר, היכולת לפעול באנונימיות מלאה, ולעשות כמעט כל העולה על רוחנו, נראתה קוסמת לרבים. איש לא מיהר לחשוב אז, איך יכול העולם החדש הזה לפעול גם לרעתנו, לחדור אל חיינו האינטימיים ולפגוע בפרטיותנו, בשמנו הטוב או לשמש כלי לגניבת קנייננו הרוחני.
אבל עולם כמנהגו נוהג, והיו גם כאלה שניצלו את המדיה הזו כדי להעלות חומר גנוב לאינטרנט, לחשוף פרטים אינטימיים על היריב או פשוט סתם להכפיש ולפגוע בשמו הטוב של מאן דהו, בדיוק כפי שעשה אותו "יודע דבר". אלה נהנו מההגנה שמקנה להם ה"עולם" האינטרנטי, אבל גם עזרו לנפץ את האשליה, שהמדיה הזו היא עולם שכולו טוב.
כאשר הגיחו ראשוני הנפגעים ודרשו מאתרי האינטרנט למסור להם את כתובת ה-I.P. של העומד מאחורי הדברים אשר פגעו בהם, נתקלו, בדרך-כלל בסירוב. אותו I.P. הינו פרוטוקול האינטרנט, המוביל ללקוח ספק האינטרנט אשר ממחשבו הועלה החומר הרלבנטי. לכן נתפס, תחילה, כזוכה להגנה הרמטית. גם בתי המשפט לא מיהרו להושיט יד ותארו את העולם ה"חדש" הזה ככיכר העיר ביופייה, מקום בו לכל אחד הזכות להביע את דעתו, ללא מורא וללא כל חשש, תוך שמירה על אנונימיות מלאה.
אבל ככל שרבו המקרים עלתה השאלה, האם הכול באמת לגיטימי באותה כיכר העיר של עולם האינטרנט? שהרי, גם בכיכר העיר הפיזית, לא הכול מותר, והאם לא מוצדק לחשוף את כתובתם של אלו, אשר לכאורה כתבו דברים פוגעים? אף יותר מכך, היו ששאלו גם האם אין מקום למצוא מנגנון אשר ימנע מראש את אותה פגיעה?
המצדדים בחופש האינטרנטי יאמרו כי גילוי נתונים שיאפשרו חשיפת הגולשים באינטרנט, תגרום לחשש של הגולשים להתבטא בחופשיות ברשת פן יחשפו פרטיהם, וזאת גם במקרים בהם מאמין הגולש באמיתות ובחשיבות הדברים אותם הוא מעוניין לכתוב. בכך, יטענו, יפגע השיח הציבורי והיכולת של הגולש ליטול בו חלק באופן חופשי. על הרעיון למנוע מראש העלאת חומר מפר, יאמרו המצדדים בחופש כי זו צנזורה בביטוי הקיצוני ביותר שלה.
מצד שני, יטענו המתנגדים, כי לא יתכן שניתן לאדם שביצע עברה של פגיעה בשם הטוב, בפרטיות ואף הפרה של קניין רוחני, כגון זכות יוצרים, להסתתר מאחורי מסך עלטה ויש לאפשר את חשיפתו לצורך העמדתו לדין או הגשת תביעה אזרחית נגדו. במקרים מסוימים, אף יאמרו, יש לחשוב על מנגנון שימנע מראש העלאת דברים פוגעניים.
עיון בספר החוקים בארץ מלמד, כי המחוקק הישראלי לא אמר את דברו בעניין. את הריק ממלא, איפה, בית-המשפט. החלוצה בעניין הייתה השופטת ד"ר מיכל אגמון גונן, בפסיקתה בעניין פלונית, עוד בשיבתה בבית-משפט השלום בירושלים. שם דובר על עובדת מדינה וביתה הקטינה, אשר זכו לשלל תגוביות באינטרנט, שכללו השמצות ורמיזות ביחס למנהגיה המיניים של האם וזהות האב של הקטינה. השופטת גונן סברה שם כי יש להורות על חשיפת כתובת ה-I.P. של הגולש. היא הסבירה כי "כאשר מקרה הבא בפני בית המשפט עשוי להקים אחריות פלילית בגין לשון הרע שנעשתה כלפי המבקש", יש להורות על חשיפת כתובת ה-I.P. של אותו גולש. השופטת גונן חזרה על פסיקתה גם בשיבתה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין עו"ד יעקב סבו.
דרך אחרת לקביעת המפתח לחשיפת כתובת ה-I.P. מצא השופט המחוזי בחיפה, יצחק עמית. בעניין שבא לפניו, במסגרת פורום לנטורופתיה שמפעיל אתר Ynet, נכתבו שלושה פרסומים פוגעניים כנגד המטפל האלטרנטיבי ברפואה משלימה, רמי מור. השופט עמית סבר כי ניתן לחשוף כתובת גולש גם כאשר זו עוולה אזרחית אך לשם כך נדרש "דבר מה נוסף", כגון תום-ליבה של התביעה העתידית נגד הגולש, סיכוייה, סוג הביטוי העומד על הפרק או העניין הציבורי בו. לדעתו יש גם לדרוש צעדים מקדמים ממי שמבקש את חשיפת הפרטים, כגון הודעה למפר, בפורום הרלבנטי, על דבר הכוונה להגיש תביעה נגדו.
בכנסת הקודמת, הכנסת ה-17, התוודענו להצעת חוק מסחר אלקטרוני תשס"ח-2008, אשר הציעה פיתרון לעניין. על-פי אותה הצעה די יהיה בכך שההפרה של הגולש האנונימי באינטרנט תעלה כדי עוולה אזרחית, כדי שינתן צו לחשיפת פרטיו, או בלשון ההצעה: "אם הוכח להנחת דעתו של בית המשפט כי קיים חשש של ממש שתוכנו של מידע שהועלה לרשת תקשורת אלקטרונית או הפצתו ברשת כאמור, מהווים עוולה כלפי אדם או הפרת זכות קניין רוחני שלו". ההצעה עברה קריאה ראשונה אך נמשכה על-ידי המדינה בעת הדיונים בה בוועדה, עוד לפני שהסעיפים הרלבנטיים לענייננו הגיעו לדיון וממתינה עתה להחלטה, האם לנסות בשנית להעבירה.
בין לבין, עוד כשהצעת החוק הייתה תלויה ועומדת, הגיעה עניינם של "יודע דבר" ומזמור הפקות, אשר עתרה לחשיפת פרטיו של אותו "יודע דבר", לדיון בפני השופטת המחוזית בתל-אביב, ד"ר דרורה פילפל. זו התייחסה להסדר המוצע בהצעת החוק, שהינו ליברלי יותר מהדרישות שגובשו בפסיקה לפני כן, ונקטה גישה מרחיבה על פיה בית-המשפט יתערב ויורה על גילוי זהות הגולש האנונימי "כאשר נעשה שימוש לרעה באנונימיות ברשת, שימוש המהווה לכאורה על פניו עוולה בנזיקין, ולא רק מקום בו קיים חשש ממשי לביצועה של עבירה פלילית כפי שנקבע בפרשת פלונית".
מספר חודשים לאחר פסיקתה בעניין מזמור הפקות, באה לפני השופטת דרורה פילפל עניינה של חברת ברוקרטוב. השאלה שעמדה שם לדיון הייתה, מה דינו של מפר אנונימי ברשת, אשר פוגע בזכות קניין רוחני. השופט פילפל סברה כי דינו הוא כדין המעוול בעניין מזמור הפקות ואם ההפרה מצידו מהווה הפרה של קניין רוחני, כגון הפרת זכויות יוצרים, יש לחשוף את פרטיו.
מצד אחד ניתן לברך על המגמה הזו של בתי-המשפט. באיזון בין חופש הביטוי לזכותו של אדם לשם טוב ולפרטיות, יש לקבוע סייגים וגבולות כאלה, אשר לא יאפשרו להפוך את העולם האינטרנטי לעולם פרוץ שבו כל דכפין יוכל לעשות ככל העולה על רוחו.
מנגד, דומה שטוב היה אם נושא ראוי וחשוב כל-כך, בעולם המתקדם של ימינו, יזכה להתייחסות מהירה יותר של המחוקק. זה צריך לבוא, לומר את דברו ולקבוע כללים ברורים יותר, שבמסגרתם יתנהלו בתי-המשפט.
למען הגילוי הנאות יוער, כי כותב שורות אלו ייצג את חברת מזמור הפקות בעתירתה. כתובת ה-I.P. שהתגלתה שם, הובילה לקופת חולים מכבי. "יודע דבר" מצא לעצמו אכסניה טובה והאנונימיות שלו, במקרה הזה, כבר לא תופר. תוצאה זו צריכה לעמוד לעיני המחוקק. לדידי, על החקיקה שתעסוק בסוגיה ללכת רחוק יותר מההצעה שגובשה במסגרת הצעת חוק מסחר אלקטרוני. על חקיקה זו לקבוע גבולות גם לאתרי האינטרנט, אשר יחויבו בסינון החומר המוזרם אליהם בפורומים ובטוקבקים. זאת על-ידי קביעה, כי לאתר תהא אחריות לתוכנו של כל חומר שמועלה על-ידי הגולשים במסגרתו.
פיתרון זה לא בא רק כדי להגן פני מעוול שמצליח לחמוק. לא די, לעיתים, גם בהבאת המפר לדין. לעיתים יש מקום אף לנסות למנוע את עצם הפגיעה. זאת במיוחד כאשר מדובר בפגיעה בפרטיות, אשר לעיתים כל פיצוי שלא יפסק, לא יכפר עליה. אדם שפרט מחייו נחשף, כבר לא יוכל להחזירו יותר אל תחומו הפרטי. כך גם חשיפת יצירה מוגנת ברשת, כבר לא תאפשר ליוצרה את אותו סוג הנאה ממנה, לאחר שנחשפה, גם אם יקבל פיצוי כספי. הדרך ליצור מניעה כזו, היא על-ידי יצירת אחריות לאתרים השונים. בדיוק כשם שעיתון אחראי לדברים שנכתבים במדור "מכתבים למערכת" ואף לתוכן המודעות המתפרסמות בתחומו, על אתר להיות אחראי לדברים המועלים ב"טוק-בק", פורום או בלוג המפורסמים בתחומו.
הטוקבק של "יודע דבר" יכול לשמש דוגמה מובהקת לכך. מי שעובר על נוסח התגובית הזו יכול היה להבחין בנקל שהיא מכילה פרטים עובדתיים. כאן לא מדובר על חופש הבעת הדעה ברשת, אלא על הגנבת עובדות. אלו יכולות להיות, כמו במקרה הזה, לא נכונות ופוגעניות. זו בדיוק הדוגמה למקרה, בו אתר שעורך את הטוקבקים שעולים במסגרתו, יכול היה לאתר שיש בטוקבק בעיה ולהסירו. אין מקום בבליל של החלפת דעות להגנבת עובדות. במקרים אחרים יכולות עובדות כאלו להיות פוגעניות מאוד ולחשוף פרטים אישיים ואינטימיים על מאן דהו.
זו גם התשובה לכל מי שמנפנף בדגל הפרטיות, כדי לשכנע, שאין לעשות כל סינון מראש של החומר אותו מעלים גולשים לרשת. עומדת כאן על כף המאזנים פרטיותו של הגולש מול זו של הנפגע. היטיב לבטא את הדברים השופט יצחק עמית בעניין רמי מור: "האנונימיות אינה שקולה לפרטיות, נהפוך הוא, דווקא האנונימיות מאפשרת פגיעה קשה בפרטיותם של אחרים". את זו האחרונה אנו מבקשים למנוע.
