לרובנו יצא לנהוג ברכב ולראות, בגב הרכב שנוסע מלפנינו, מדבקה ובה הכתובת המזמינה: "איך אני נוהג?" בצרוף מספר טלפון אליו אפשר להתקשר ולתת משוב על הדרך שבה נוהג אותו נהג אלמוני ברכב שאנו נוסעים אחריו. מי מאיתנו שגם טרח וצילצל לדווח, לאותם טלפונים, כדאי שידע מה נעשה עם המידע הזה שהוא מספק.
במשרד התחבורה חשבו שאת הנוהג הזה, שתחילתו ביוזמה מקומית של חברות שונות, ראוי להשריש. כך, במסגרת נוהל חדש שהוציא משרד התחבורה לאחרונה, נקבע כי על כל חברה המחזיקה צי רכבים מהיקף מסויים ומעלה, לנהל מעקב אחר תלונות המתקבלות בקשר לטיב נהיגת עובדיהן. על אותן חברות תהא חובה להדביק על רכביהן את המדבקה המזמינה עם השאלה "איך אני נוהג" וכדי שאותן חברות לא יתחכמו, נקבע אף הגודל המחייב של המדבקה.
בהמשך לכך, דורש משרד התחבורה מאותן חברות להעביר אליו דיווחים חצי שנתיים אודות כמות התלונות, לרבות שמות הנהגים שלגביהם נתקבלה כל תלונה ופרטיה. כך ילך ויצטבר במשרד התחבורה מידע על נהגי החברות השונות שיכלול את התלונות שהגיעו לגיבהם, המיקום בו היו באירוע נשוא התלונה ופרטים שונים נוספים, שאיש לא מתכוון לאמת וספק אם יש דרך לאמתם.
המידע הרב שיצטבר אודות הנהגים במשרד התחבורה יאגר, מן הסתם במאגר מידע, שלא ברור כלל למי תהא הגישה אליו, איזה שימוש יעשה בו ולאיזו מטרה. במשרד התחבורה מבטיחים שלא יעבירו את המידע למשטרה, אך ברור שלהבטחה הזו אין שום בסיס. אם המשטרה תרצה מידע מאותו מאגר, היא תוכל לפנות לבית-המשפט וזה, סביר להניח, יתן בידה צו המאפשר לה לראות את המידע הדרוש לה. רשויות אכיפת החוק אינן היחידות שיוכלו לעשות שימוש במידע זה. דוגמא נוספת יכולה להיות אשתו של הנהג, זו שמחפשת היכן היה בעלה בכל שלב ביום, ובמסגרת הליך הגרושין שהיא מנהלת, תוכל לבקש צו דומה מבית-המשפט. אלו, מבלי להזכיר את החברים שלכל אחד יש במשרד התחבורה, שודאי ישמחו לעזור אם יעלה הצורך. ודאי לא כל עובדי המשרד, אך תמיד נמצא אותו "תפוח קרוב" שמשתף פעולה. אין ספק שגם מנהלי החברה שמרכזים את המידע, יחשפו לפרטים אישיים על עובדיהם.
יהיו שיטענו שמדובר במידע שולי, בדרך-כלל לא שיטתי שאין בו ערך גדול. ודאי, יטענו, הפגיעה בפרטיות היא מינורית. אבל מאגר משרד התחבורה הוא אינו הבעיה, אלא הסימפטום בלבד. המאגר הזה, כמו רבים ואחרים בשנים האחרונות, משקף דרך פעולה שיטתית שהפכה למחלה ממארת במחוזות השלטון שלנו ועיקרה איסוף מידע אל תוך מאגרי מידע שונים, חלקם קטנים וחסרי חשיבות יחסית, וחלקם מעט יותר. כך מוקם בימים אלו מאגר טביעות האצבע שלנו, במסגרת תעודת הזהות הביומטרית, הוקם מאגר נתוני זיהוי ביחס למספרי הטלפון שלנו, מאגר די.אנ.אי, מאגרים במערכת החינוך ועל הפרק מאגרים נוספים. הריכוז של המידע בידי הממשלה, הוא זה שהופך אותנו האזרחים לחוליה קטנה ברשת המידע הממשלתי. כך הופכת המדינה ל"אח הגדול", ובמקרה הזה משרד התחבורה, ל"אח הקטן" שלנו.
ההתנהלות של משרד התחבורה בעניין מעוררת שאלות נוספות. כך לא מצאנו את מקור הסמכות שיש למשרד להורות על העברת שמות. לא ברור גם מה המטרה של המהלך הזה, שהרי את המשטרה הם לא אמורים להחליף בעניין.
דומה שטוב היה אם מי שהגה את הרעיון הזה במשרד התחבורה היה עוצר רגע וחושב שוב. אחרת, עם עוד רעיונות דומים לאלה, לא רק שנהפוך למדינת משטרה, אלא שכל המידע הזה ידלוף בסופו של דבר לרשת, יהפוך לנחלת הכלל והזכות שלנו לפרטיות, אותה זכות שהיא גם זכות חוקתית, פשוט תלך ותעלם.
