במשרד התחבורה העלו בימים האחרונים רעיון חדש ומהפכני לשינוי שיטת מיסוי הרכב בישראל. על-פי הרעיון הזה, רכב ימוסה בהתאם לשימושים שנעשים בו בפועל. כך, ככל שכמות הנסיעות ברכב תגדל, המס יגדל. אך בכך לא די. רכב שימצא נע בכבישים עמוסים או במרכזי הערים, יגרום לבעליו לשלם מס גבוה יותר.
כדי לאסוף את כל הנתונים על תנועת הרכב ואופן השימוש בו לצורך חישוב המס הזה, מציעים במשרד התחבורה לקבוע חובה להתקין בכל הרכבים מערכת איכון לווינית, כזו שתאפשר ל"אח הגדול" ממשרד התחבורה לדעת היכן אנו נמצאים עם הרכב בכל שעות היום. ניסוי בעניין, כך מבטיחים, יצא לדרך בקרוב; אולם בשאלה אחת לא יעסקו אנשי הניסוי: האם זה לגיטימי שהאח הגדול ממשרד התחבורה ידע היכן נמצאים הנוהגים ברכב בכל שעות היום? האם זה לגיטימי להכריח את הנהגים לדווח ולתת דין וחשבון לרשויות על מקום הימצאם בכל עת?
אין ספק ששאלת גובה המס הנגבה על קניית רכבים בישראל ראויה לדיון מעמיק. בישראל משלמים מס העולה על שווי הרכב וממשיכים לשלם מס, כאשר צורכים דלק לרכב. אפשר וראוי למצוא תחליפים רבים ומגוונים לשיטת המס הזו, אבל המתווה שמעלה משרד התחבורה נשמע פשוט מופרך. יותר מכך, מופרך ככל שיהיה, המיזם הזה של משרד התחבורה אכן אמיתי. עיון מעמיק יותר בתכנית המיזם מוביל למסקנה, כי יש בהצעה הזו זילזול קשה ובוטה בזכותו של האזרח לפרטיות, בזכותו להעזב לנפשו ולא להיות מטרה נעה על מפה ממוחשבת שמחזיק השילטון, כאילו היינו אזרחי מדינה כמו סוריה, בה השלטון רוצה לדעת על מיקומנו בכל רגע נתון.
למרבה הצער, הנטיה של מוסדות השילטון לזלזל בזכותנו לפרטיות אינה חדשה. המיזם של משרד התחבורה הוא רק חוליה נוספת במגמה הגוברת הזו. כך, לפני כארבע שנים חוקק חוק נתוני תקשורת, המאפשר לרשויות האכיפה לקבל, ביתר קלות, נתונים המראים עם מי, מתי ואיפה דיברנו בטלפון; היכן, ובאיזו תדירות ביקרנו בשיטוטנו באינטרנט. לאחר חוק זה, חוקק חוק תעודת הזהות הביומטרית המאפשר למדינה לאסוף את טביעות האצבע שלנו; הורחבה המסגרת של חוק שירות נתוני אשראי המאפשר לגופים ואף לאנשים פרטיים שונים לקבל בנקל את התמונה הפיננסית המלאה על כל אזרח והוקם מאגר די.אנ.איי במשטרה. בקנה מצויים חוקים נוספים, כגון חוק שיאפשר איסוף של כל המידע הרפואי על אזרחי המדינה או חוק שיאפשר חיפוש סמוי בבתי אזרחים החשודים במעשה זה או אחר. עם כל החוקים הללו, חוק כזה, פי שנרקם במשרד התחבורה, עוד לא היה.
באקלים שבו הזכות לפרטיות נרמסת על-ידי האקרים מסעודיה וגורמים עוינים אחרים, היה הגיוני לצפות שדווקא המדינה תהא זו שתנסה להגן על אזרחיה, תצניע לכת בעניין הפגיעה השלטונית בפרטיות ותגביר, תחת זו, את החקיקה המגנה על הפרטיות בישראל. במקום זאת, מגמת החקיקה בנושא רק מחזקת את היפוכו של הדבר. הרעיון החדש, שיאפשר לדעת היכן אנחנו נמצאים בכל רגע ביום, יוצר את הרושם שהזכות לפרטיות בכלל לא נלקחה שם בחשבון. פשוט לא חשבו על הזכות לפרטיות; או שחשבו והחליטו שהיא אינה חשובה.
במדינה שבה השלטון יכול לדעת היכן נמצאים האזרחים שלו בכל רגע ורגע ביום, אין ספק שהזכות לפרטיות נעלמת כליל. מקומה של מדינה כזו הוא בחבורה של מדינות חשוכות שמונהגות על-ידי משטרים שלא לוקחים בחשבון זכויות אדם בסיסיות בדרכיהם. קבלת ההצעה, יכניס את ישראל לאותה חבורה ממש.
האמת, כאשר שומעים את פרטי המיזם ההזוי הזה של משרד התחבורה, קשה להאמין. אם עד היום ידענו שהמדינה יכולה לדעת היכן אנחנו נמצאים רק כאשר אנחנו חשודים שעברנו עבירה או בנסיבות של מצוקה חלילה (חוק נתוני תקשורת), הנה באה לאוויר העולם הצעה מקיפה יותר, זו שתאפשר לאדונים הנכבדים ממשרד התחבורה (ואולי לא רק להם) לדעת באופן שוטף היכן אנחנו נמצאים, בהתאם למיקום הרכב שלנו. אין ספק שההצעה הזו נשמעת יותר כמו פרק בספרו של ג’ורג’ אורוול. לפעמים צריך ’להרוג’ רעיון כשהוא עוד בחיתוליו. יש לקוות שזה יהיה, בסופו של דבר, דינו של הרעיון המופרך הזה, הפעם מבית היוצר של משרד התחבורה.
