לרבים צרובה בזיכרון אותה פעם שבה ברחו מבית-הספר והלכו לבלות בים במקום ללמוד. אצל לא מעט אנשים זיכרון זה הפך למציאות גם בגיל מבוגר יותר, כשאמרו לבוס בעבודה שהם מרגישים לא טוב, וחזרו לאותו חוף ים. ישנם גם כאלה שאותה בריחה קטנה היא דווקא מהאישה, לטובת ביקור קצר אצל אחת אחרת.
המאחד את כל אותם מקרים הם, שאולי אפשרי שהם מהווים עבירת משמעת, אולי סוג של הפרת הסכם, בעיה מוסרית ואפילו בגידה בבת הזוג, אך הם אינם מעשים פליליים. המשותף לכולם, היא אותה הרגשה שמלווה עושה כל מעשה, שאיש אינו יודע ואינו יכול לדעת היכן הוא נמצא.
אותה הרגשה אישית נפגעה כאשר התקבל, בסוף 2007, חוק נתוני תקשורת, חוק המאפשר למשטרה ולשישה גופים נוספים (משטרה צבאית חוקת, מחלקה לחקירת שוטרים, היחידה לחקירת שוטרים צבאיים, רשות לניירות ערך, רשות המיסים והרשות להגבלים עסקיים) לקבל את נתוני האיכון רגע נתון של כל אזרח אשר טלפון סלולארי מצוי בידו. בנוסף לכך, ביכולתם לקבל את פרטי כל השיחות שקיים אדם – למי התקשר ומי התקשר אליו; למי שלח מסרון ומי שלח אליו; באיזה אתרים גלש; תחלופת דואר אלקטרוני וכדומה. ממש ה"אח הגדול" במיטבו, כפי שאף כונה החוק בצדק.
עתה רוקחים במשרד המשפטים הצעה לתקן את החוק ולהרחיב את מעגל הגופים שיוכלו לקבל את כל הנתונים הפוגעניים. ברשימה גופים כמו רשות העתיקות, רשם מאגרי המידע, רשות הטבע והגנים, משרד החקלאות, המשרד להגנת הסביבה וכן הממונה על הביטחון במערכת הביטחון.
כאשר התקבל החוק טענו תומכיו כי יעדו העיקרי הוא הצלת חיי אדם או פיענוח של פשעים חמורים מאוד, דוגמת רצח. סיפורים על נעדרים שמיקומם אותר בעזרת הטלפון הסלולארי שהיה ברשותם, סימרו את שערות ראשם של חברי-הכנסת בעת הדיונים בחוק.
לעומתם, מתנגדי החוק טענו כי החוק אינו ממודר מספיק, שכן על-פי נוסח החוק ניתן לקבל נתוני תקשורת על מכלול רחב של עבירות גם בדרגת עוון, עבירות אשר אין כל צורך לפגוע בפרטיות כדי לחקור אותן. טענות הועלו אף כנגד המעגל הרחב של הגופים שיכולים לקבל נתונים על-פי החוק. הרחבת מעגל הגופים המוצעת עתה כמו ממחישה את הטענה. החוק נועד פשוט לעשות לשורה של גופים את החיים קלים יותר על חשבון זכותו של האזרח לפרטיות.
מהלך יישום החוק הוליד דיווחים של המשטרה ורשויות האכיפה האחרות לידי ועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת על אופן יישומו. מהדיווחים האלה עולה תמונה עגומה, לפיה כמות הצווים שניתנים בעניין נתוני התקשורת, בקלות יתרה כנראה, עולה באופן ניכר משנה לשנה. גם סוגי העבירות בגינן ניתנים הצווים לא תמיד מותירים את הרושם שהיה מוצדק לתת צו בגינן. על הרקע הזה היה ניתן לצפות שהמחוקק יתקן את החוק ויקטין את הגופים והמקרים בהם ניתן לקבל נתוני תקשורת. יש לקוות שעתה כשהחוק מגיע לפיתחו אכן כך יקרה.
לא תהיה זו בושה אם מי שאחראי לחקיקת החוק יקום ויודה בטעותו ויתקן אותו, כך שהפגיעה בפרטיות תהיה מצומצמת יותר. ניתן להסתפק רק במספר מצומצם של עבירות עוון לצד עבירות הפשע אשר בגינן יהיה ניתן לעשות שימוש בחוק, להכניס סעיף שיאפשר פסלות ראיה שהושגה שלא כדין ולצמצם את האפשרות שעומדת בפני המשטרה להוצאת צווים דחופים, יותר או פחות, אף ללא כל צו של בית-משפט. כך נדע שנתנו לרשויות האכיפה כלי יעיל בפעולות החקירה שלהם, ולא כלי שכל מטרתו היא סלילת קיצורי דרך.
סקירה זו הינה למידע כללי וראשוני בלבד ואינה נועדה בשום מקרה לשמש כייעוץ משפטי ו/או כתחליף לייעוץ משפטי לכל מקרה ונסיבותיו. אין להסתמך על האמור מבלי להיוועץ עם עורך דין העוסק בתחום בטרם נקיטת כל פעולה או קבלת כל החלטה.
הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת.
