ז’אן-מארק בוסמן היה כדורגלן בלגי, קשרה של אר אף סה לייז’, ששיחקה אז בליגת העל הבלגית. עם תום חוזהו ב-1990 ביקש לעבור לשורות קבוצת דנקרק הצרפתית, אולם זו לא הייתה מוכנה לשלם ללייז’ את הסכום שדרשה. בוסמן פנה לסעד משפטי, בטענה כי תחת תנאי הסכמי חופש העבודה באירופה הוא חופשי לנוע ולמצוא תעסוקה בכל אחת מארצות השוק האירופי המשותף. אחרי מאבק מתיש הוא ניצח, לאחר שנקבע כי היות ותם ההסכם שלו עם קבוצתו האחרונה הוא רשאי לעבור ללא תמורה לכל קבוצה שיבקש.
ההצלחה של בוסמן בהליכים המשפטיים שניהל, סימנה תהליך של שינוי מהותי בתקנוני פיפ"א, בכל הקשור להעברות בינלאומיות ובמקביל לכך לשינוי של התקנונים בכל המדינות האירופאיות, כך שאלו יתאימו לתקנון הבינלאומי. פיפ"א גם הודיע לכל ההתאחדויות תחתה כי היא מצפה כי יתאימו את תקנוני ההעברה שלהם לתקנון הבינלאומי.
על-פי התקנון הבינלאומי, שחקן שהגיע לגיל 18 ולא חתם על חוזה בקבוצת האם שלו יכול לעבור באופן חופשי מקבוצה לקבוצה, כאשר במידה והוא חותם בסופו של דבר על הסכם בקבוצה מקצוענית, תהא זכאית קבוצת האם שלו רק לפיצוי בגין ההשבחה וההשקעה ("דמי השבחה") בו במהלך השנים שלו במחלקת הנוער. החישוב, מתבצע באמצעות "טבלת מחירים שנתית" שנקבעה מראש, כאשר לוקחים בחשבון הן את הדירוג של המדינה בפיפ"א (ככל שהדירוג גבוה יותר כך דמי ההשבחה גדלים) הן את כל השנים בהם שיחק השחקן בקבוצה החל מגיל 12. עוד נקבע בתקנון ההעברות של פיפ"א כי מרגע ששחקן מסיים חוזה והוא מעל גיל 23, ההעברה שלו הינה חופשית ללא כל תמורה או השבחה.
בארץ, כמו כל דבר אחר כאן, לא תואם התקנון במדויק את התקנון האירופאי. סוג של התחכמות ישראלית שנועדה ללכת לקראת הקבוצות ולאפשר להן להחזיק את השחקנים תוצרת הבית שלהם. כך, שחקן יכול לעבור קבוצה, אם הוא לא תחת הסכם, אולם, רק מעל גיל 21. את הקבוצה שבמסגרתה עשה את הפריצה הראשונה הוא לא יוכל לעזוב לעולם מבלי ליתן לה פיצוי כספי על ההשבחה שלו. גובה הפיצוי יקבע באמצעות הועדה למעמד השחקן. ואם הוא עזב אותה ונתן פיצוי, את הקבוצה הבאה בתור הוא כבר יוכל לעזוב ללא תמורה מעל גיל 24 ובתום ההסכם שלו איתה.
פתח קטן קיים בתקנון למעבר של שחקן מקבוצה מקצוענית (ליגת העל וליגות לאומית) לקבוצה לא מקצוענית (ליגות א’ ומטה). התקנון קובע כי מעבר כזה יהיה חופשי, מעל גיל 18, ובאם במשך שלוש עונות ממועד המעבר יחתום השחקן בקבוצה מקצוענית, יגיע לקבוצה האם פיצוי על השבחתו. במידה ולא יחתם הסכם מקצועני בפרק זמן האמור, תם הקשר בין הצדדים לכל דבר ועניין, והשחקן יהיה רשאי לעבור באופן חופשי לכל קבוצה שיחפוץ.
אלא שאליה וקוץ בה. שחקן שמגיע להתאחדות כדי לממש מעבר כזה, מקבוצה מקצוענית ללא מקצוענית, נתקל בדרישה לנפק את הסכמת קבוצה האם למעבר. כלומר, למרות שהתקנון של ההתאחדות לכדורגל קובע זכות מעבר, בהתאחדות מתחכמים לתקנון שהם עצמם כתבו ודורשים את הסכמת הקבוצה.
מה מסתתר מאחורי הדרישה המוזרה הזו של ההתאחדות, לא ברור. לכל גורם יש את ההסבר שלו. ההסבר האמיתי הוא שוב, לחץ הקבוצות המבקשות למנוע בריחת שחקנים ללא יכולת לשלוט עליהם ולחייב אותם לעמוד בדרישות שיציבו.
כפי שניתן לראות, אין ספק שישראל לא אימצה עד הסוף את המלצת פיפ"א בעניין תקנוני העברת שחקנים. כך מוצאים עצמם שחקנים שמבקשים לעבור מאחת משתי הליגות הבכירות לליגה נמוכה, עומדים בפני שורה של דרישות מצד קבוצת האם, כתנאי להסכמה למעבר, שלא פעם מכשילות אותו.
כדי לצאת מהפלונטר הזה היה דרוש מישהו עם אומץ בהתאחדות, שהיה מוביל שינוי במסגרתו היו מאומצים כל הוראות תקנוני ההעברה של פיפ"א גם בארץ, ככתבם וכלשונם, ולא בדרך שבה אומצו עד היום. אפשרות אחרת, שאולי נראית ריאלית יותר, היא שיקום בוסמן ישראלי שיהיה מוכן ללכת עד הסוף בהליך משפטי כנגד כל התקנונים האלה. למי שמכיר את מאזן הכוחות בהתאחדות לכדורגל, אין ספק שרק בוסמן ישראלי כזה יכול להביא את השינוי.
