מערכת הבחירות הנוכחית החזירה אותנו שוב לתופעה, שכבר הספקנו לשכוח ממנה בחודשיים האחרונים: דואר "הזבל". תיבת הדוא"ל שלנו שוב מוצפת בהודעות בדוא"ל שלא הזמנו, מכל מיני מפלגות שמעולם לא תמכנו בהן, מסרונים (SMS) יוצאי דופן וגם שיחות טלפון מפתיעות, כאלו שפתאום אתה שומע קול המזכיר את קולו של ביבי מדבר אליך, לפני שאתה מבין שזו בעצם הקלטה.
אין ספק שאת רובנו הצפה זו מטרידה. ברגע הראשון אפילו מרגיזה. בסוף השבוע האחרון אף היה מישהו שהזדרז והגיש תובענה יצוגית נגד הליכוד, בגין משלוח הודעות דוא"ל לתיבת הדוא"ל שלו, מבלי שנתבקשה הסכמתו לכך מראש. אותו עותר שלף מהמגירה את חוק ה"ספאם" החדש, זה שנכנס לתוקף רק בתחילת חודש דצמבר האחרון, ועשה שימוש באפשרות להגיש תובענה יצוגית נגד מפר החוק. אלף שקל פיצוי ללא הוכחת נזק מאפשר החוק לכל ניזוק. עכשיו תעשו לבד חשבון כמה הודעות דוא"ל שלח הליכוד ותבינו איך הגיעה התובע הנכבד לתביעה בת שמונה ספרות (!).
אלא שמי שצפה בחדשות בסוף השבוע האחרון לא שמע שבליכוד התחילו להתרגש מהתביעה הגדולה נגדם. הם פשוט יודעים למה. מי שבמיוחד יודע הוא ח"כ גלעד ארדן, יו"ר ועדת הכלכלה של הכנסת היוצאת וזו אשר דנה בתיקון לחוק התקשורת, זה שזכה לכינוי חוק ה"ספאם" והכינה אותו לקריאה שניה ושלישית.
עיון בנוסח אותו תיקון מס’ 40 לחוק התקשורת מגלה, כי האיסור הגורף בחוק הינו מפני "שיגור דבר פרסומת באמצעות מיתקן בזק". אכן, החוק עוסק ב"דבר פירסומת" ואף מפרש כי הכוונה הינה ל"מסר המופץ באופן מסחרי, שמטרתו לעודד רכישת מוצר או שירות או לעודד הוצאת כספים בדרך אחרת". מגישי התובענה היצוגית טוענים, כי אותם מיילים אלקטרונים מטרידים לא כללו תעמולה פוליטית, אלא הם נתבקשו בהם לתרום לליכוד. האם אין בכך "עידוד" להוצאת כספים?
יתכן שיש דבר בטענת התובעים. אלה מכוונים לכך שהודעת הליכוד מעודדת, למעשה, להוציא כספים – תרומות לליכוד – להבדיל מתעמולת בחירות אחרת. תעמולה פוליטית, יודו אף הם, בהחלט לא עולה בקנה אחד עם כוונת המחוקק. עיון בפרוטוקולים של דיוני ועדת הכלכלה, כאשר זו דנה בחוק, מגלה שהמחוקק בפרוש חפץ להחריג את כל אותן הודעות דואר "הזבל" שמקורן בתעמולה פוליטית. בדיונים האלו תארו תומכי החוק, את ההטרדה הרבה המלווה את אותן הודעות דואר "זבל", בכל דרך תקשורת שבה הן מגיעות אלינו. הדגישו את החשיבות שאנו לא נהיה מוטרדים מהודעות שאנו לא רוצים בהן וממסרים, שלא ביקשנו מאיש לקבל. המחוקק אף הרחיק לכת ובחר בדרך הקשה יותר, לאלו המעונינים להפיץ דואר פרסומי, דרך שנקראת בשפה המקצועית opt in להבדיל מהדרך המגבילה הקרויה opt out. בזו האחרונה האפשרות להפיץ דוא"ל פתוחה, תוך דגש שלמי שאינו מעוניין בכך תהא האפשרות להוציא עצמו בקלות מרשימת התפוצה. הדרך הראשונה, זו שנבחרה, קובעת כי את רשימת התפוצה יש להרכיב מראש רק מכאלו, שהביעו את הסכמתם לכך מראש. בהחלט דרך קשה עבור מי שחפץ לעשות שימוש בכלי זה לצורך פרסומת.
השאלה שעלינו לשאול הינה האם אותו הגיון שליווה את חקיקת חוק ה"ספאם", אינו חל גם על אותם מסרים שמציפים אותנו אגב הבחירות. האם דואר פוליטי לא מטריד אותנו, לפחות כמו זה הפרסומי. ואם כן, מדוע לא לעצור אותו.
מצד אחד ניתן לטעון שהמסרים לקראת הבחירות הם חלק מהחגיגה הדמוקרטית. המקבל דואר ממפלגה, נחשף למסריהּ ועם חשיפה זו גדלים גם הכלים שיעזרו לו לבחור, בבוא יום הבחירות.
מאידך, אנו הרי מוצפים במודעות חוצות, שידורי תעמולה, פליירים בתיבות הדואר שלנו ומה בעצם לא? בבליל ההצפה הזה, קשה יהיה לתמוך בגישה שדואר ה"זבל" הפוליטי חשוב לנו. הוא מטריד בדיוק כמו כל דואר פרסומי אחר, מפריע לנו בדיוק כמו שהדואר הפרסומי הפריע ולכן, קשה למצוא כל בסיס להפליה לטובה שלה הוא זכה בחוק.
נראה בכנסת החדשה אם יהיה מי שירים את היוזמה לשנות את החוק גם כאן, ולמנוע מאיתנו את ההטרדה הזו בעת מערכות הבחירות. השקט האישי שלנו מפני אותו "ספאם", חשוב גם שאנו ערב בחירות. הימור קטן: כל זמן שהחתול שומר על השמנת, הוא ישמור אותה קרוב אליו ושינוי כזה, לא יתרחש כל-כך מהר.
