מה שווה המידע האישי שלך?
תמורת מה היית מוכן למכור את נתוני המיקום שלך?
נראה כי התשובות לשאלות כגון אלו לרוב לא ממש רלבנטיות או מטרידות את רובנו, מאחר שרובנו לא נגיע לעמדת מיקוח על המחיר או על התמורה עבור הנתונים האישיים ביותר שלנו, בזמן שאנו "מוכרים" אותם מדי יום בחינם. בימים האחרונים פורסמה בדיקה שנערכה בערוץ 2, לפיה עולה, בין היתר, כי פייסבוק קוראת את ההודעות האישיות שלנו ומאזינה לנו דרך המיקרופון של הסמארטפון שלנו. המטרה: להפיק מהמידע שלנו תשובות ברורות לשאלות כמו – מה מעסיק אותנו, מה מעניין אותנו, מה אנחנו מחפשים ולאן אנו הולכים. התשובות יגיעו אלינו במסגרת פרסומות ממוקדות שיזרמו אלינו על פני האתר או האפליקציה, ויתאימו באורח פלא בדיוק לצרכים שלנו, בהתאם לשיחה שבדיוק קיימו, להודעה שבדיוק רשמנו, או חיפוש שבדיוק ערכנו.
בגילוי הזה על פייסבוק אין כל חדש, אלא שרוב האנשים לא מודעים לכך, למרות שהם הסכימו לכך ולהרבה יותר מכך מיוזמתם, לפייסבוק ולחברות אחרות המעוניינות לזקק את הצרכים והרצונות שלנו. גם גוגל ואפל עושות את אותו הדבר בדיוק באופן שוטף, ולצידן גם גופים ואתרים רבים אחרים, גם בארץ, בדרכים שונות. הדרך הפשוטה והמוכרת יותר היא על-ידי הצמדה של קובץ ’עוגיה’ (’קוקיס’) לדפדפן שלנו, שהולך איתנו לכל מקום ומדווח על הפעולות והרצונות שלנו, כפי שהם עולים מהפעולות שאנו עושים בעת הגלישה ברשת. הדרך המוכרת פחות אך נפוצה לא פחות, היא דווקא ב"דלת הקדמית", אותה אנו פותחים לכל אותן אפליקציות שאנו מתקינים במכשירים שלנו, המשתמשות בהרשאות שונות שאנו מעניקים להן. חלק מההרשאות מיועדות ישירות לשם הפעלת האפליקצייה, כגון גישה לאנשי הקשר על מנת לבצע שיחה; אחרות מיועדות לצרכים נלווים – כגון גישה למיקרופון כדי לפרסם הודעות בפיד הפייסבוק.
לא רק ארגונים גדולים רוצים לדעת עלינו כמה שיותר. חברות רבות כבר הבינו את הצורך להסתמך על מגוון ושילוב נתונים שונים בניתוח תהליכים שונים הנעשים בארגון. בעקבות כך פורחת תעשיה של תוכנות שיכולות לתת מענה לצורך הזה, אשר בבסיסן עומדת היכולת לכרות נתונים ממאגרי המידע של ארגונים עצמם או ממקורות פומביים אחרים, למפות אותם, לנתחם ולהפעיל מודלים שונים של חיזוי התנהגותי אוטומטי בזמן אמת – כדי לשפר תהליכים קיימים, בין אם מדובר במחלקות משאבי אנוש, תפעול, שיווק או אבטחת מידע. תהליך איסוף הנתונים זוכה לכינוי "מאגר המידע הגדול" ("ביג דאטה") ועיבוד המידע במאגר הזה לכינוי "כריית מידע" ("דאטה מיינינג").
השימוש הגובר במידע נובע גם מעלייה בכמות המכשירים המחוברים לרשת, ובעיקר מכשירי הטלפון החכם, אך גם אין-ספור סנסורים לבישים, מצלמות או מתקני איתור ומעקב אחרים, שאוספים עלינו יחדיו כמויות עצומות של נתונים דיגיטליים מסוגים שונים. התוצאה המשולבת שיכולה להתקבל מעיבוד מכלול הנתונים יחדיו עשויה לתת תמונה מדויקת של תהליכים, אפיונים, התנהגויות ומגמות, ולסייע בחיזוי הכיוונים או הצעדים המתאימים לכל מצב.
התחושה הראשונה שהפעולות האלו אמורות להעלות היא סוג של צמרמורת מהידיעה שהפרטיות שלנו נתונה לחסדיו של גורם זה או אחר, לכאורה בלי שהוא בכלל שאל אותנו או קיבל את הסכמתנו. אבל האם באמת זה המצב? לא תמיד.
כאשר אנחנו מצטרפים לרשת חברתית, מתקינים אפליקציה, נרשמים לשירות או לאזור אישי באתר, ואף רק מעצם כניסתנו לאתר מסוים, אנחנו מאשרים בכך את התקנון של אותו אתר או אפליקציה, שם כבר רשומות בפירוט רב כל הפעולות שהאתר מתיר לעצמו במעקב אחרינו, בהסכמתנו אגב השימוש, ההתקנה או ההצטרפות.
בתמורה להסכמה שלנו למסירת המידע שלנו ולויתור על פרטיותנו, אנחנו מקבלים את השירות "בחינם". כך שימוש בפייסבוק אינו עולה כסף כמו גם חיפוש במנוע גוגל. עם זאת, מעקבים רבים נעשים בדרך שבה אנחנו והנתונים אודותנו נשארים אנונימיים בעיני העוקב. למשל המעקב אחרינו דרך ה’עוגיה’ בדפדפן, פעמים רבות נעשית כך, שלא יתאפשר זיהוי שלנו אישית. כל שנעשה הוא לקשר בין הגולש האנונימי, פעולותיו ורצונותיו, לבין הפרסומת המתאימה לו. גם כשזה נעשה כך, ניתן למצוא בתקנון האתר הרלבנטי הסבר על כך ואמירה לפיה כל עוד הגולש נכנס ונמצא באתר, ולעיתים גם מחוצה לו, הוא מסכים שכך ייעשה.
את הרצון הזה ללכת לכיוון של יצירת מאגר גדול של נתונים, אשר ישמשו לכריית מידע, לא חייבים תמיד לתאר בשלילה. לפעמים יש לו גם תוצאות חיוביות, למשל כאשר אותן הצעות שקופצות לנו באמת מועילות לנו וחוסכות לנו זמן. אבל עדיין קשה להשתחרר מהתחושה של מה שהתהליך הזה עושה לנו, לפיה מישהו עוקב אחרינו ואינו נותן לנו "להיעזב במנוחה", אותה תחושה שעמדה בבסיס ההגדרה של הזכות לפרטיות לראשונה בעת החדשה, בסוף המאה ה-19.
באירופה הלכו וממשיכים להתקדם בנושא זה לכיוון של הסדרה. כך הוראות הדירקטיבה האירופאית להגנה על מידע אישי קובעות למשל, כי כאשר אתר מבקש לעשות שימוש ב’עוגיות’, עליו להודיע על כך לגולשים מראש במסגרת הודעה שתקפוץ לעיני הגולש מיד עם כניסתו לאתר (’פופ-אפ’). בישראל, כמו גם במדינות רבות מחוץ לאיחוד האירופי, אין הוראה דומה. יתרה מכך, הנחת היסוד המקובלת היא, שגולש מסכים לתקנון האתר בעצם כניסתו אליו והמשך הגלישה בו, בשל כך שהגולש איפשר מראש את הקבלה והשימוש בקובצי קוקיז דרך הדפדפן – הגדרות שהגולש יכול לערוך ולשנות בכל עת מכל דפדפן. אין בחוק כל מגבלה על הדרך שבה הדברים נעשים, על המותר והאסור לקבוע בתקנון אתר, ואין כל הכוונה של המחוקק בעניין. אולם בזמן שהמחוקק בארץ ישן, הקידמה שועטת הלאה. אין ספק שטוב היה אם גם המחוקק שלנו יתעורר ויעשה סדר בתחום. עד שזה יקרה, לא נשאר לנו אלא להפנים, שאין ברשת מתנות חינם, לרוב גם אין שימוש חינם.
