לפני מספר ימים דווח על מקרה מוזר אך נפוץ – קארין אוקנין, השאירה, ככל הנראה, את דף הפייסבוק שלה פתוח. אחד מחבריה השתעשע עם הרעיון ושינה את שמה ל "בולעת זרע". קרין רצתה לשנות את שמה מיד בחזרה. אלא שאז נתקלה בבעיה: על פי מדיניות פייסבוק, לא ניתן לשנות את השם בחזרה, אלא רק לאחר 60 יום.
הגלישה באינטרנט מעלה לא פעם שאלות, שהעולם ה’רגיל’ לא יודע לתת להן מענה, במיוחד על רקע החקיקה בישראל, שלא טיפלה בעולם הזה עד היום. השאלה למה מסכים אדם כאשר הוא נכנס לאתר, נשארה פתוחה לפרשנות.
מצד אחד ניתן לומר שזה היופי של העולם ברשת, אותו חופש שהוא מקנה לגולשים בו. מצד שני ועל רקע התופעות ההרסניות שמתגלות בו, כמו שיימינג, פגיעות בשם הטוב, בפרטיות או הפרה של זכויות יוצרים, לרבים אין ספק שגם האינטרנט הוא עולם הראוי להסדרה.
אין חולק כי פעמים רבות הגלישה אל אתר אינטרנט מביאה עמה יתרונות רבים לגולש מהיבטים שונים. לצד היתרונות האלה, בולט חיסרון ברור והוא חשיפתו של הגולש בפעולתו, או לכל הפחות פוטנציאל החשיפה. בידי האתר יש את היכולת לסייע בחשיפה הזו על-ידי חשיפת כתובת ה-IP של הגולש, אשר תוביל לספק האינטרנט שלו וממנו אל הגולש עצמו. כתובת זו ניתנת על-ידי ספק האינטרנט, ובדרך כלל היא רלבנטית לגלישה ספציפית בלבד.
לפי-כך אתר המעוניין לזהות גולש החוזר וגולש באתר יוצר אמצעי זיהוי עצמאי, אשר נשתל על-ידי האתר במחשבו של הגולש ומזהה אותו כלפי האתר. אותו אמצעי מכונה עוגייה (cookie). כך בכל פעם שבו גולש אותו גולש באתר, הוא יזוהה באמצעות אותה ’עוגייה’ גם אם הגיע עם כתובת IP שונה. האתר לא ידע את זהותו של הגולש, אלא רק יוכל לשייך קבוצת גלישות שהגיעו אליו עם כתובות IP שונות, כאותו גולש. חשיפה חד פעמית של כתובת IP זו, תביא לחשיפת כל הגלישות שביצע אותו גולש באתר, עם כל המשמעות שנלוות לגילוי כזה.
השימוש באותן ’עוגיות’ נפוץ מאוד היום גם לשימושים אחרים, בעיקר בתחום הפרסום, והוא מאפשר לשלוח לגולש פרסומות המתואמות לו. התפיסה המקובלת בארץ הינה, כי כאשר אדם גולש באתר הוא מסכים לתנאי השימוש בו ולמדיניות הפרטיות שהאתר מפרסם. מקום בו האתר אינו מפרסם מסמכים מסוג זה, האתר לוקח על עצמו סיכון, במיוחד אם הוא נוקט בפעולות הנחשבות פוגעניות, כגון שימוש באותן ’קוקיס’. אך מנגד, התפיסה היא כי אם האתר פרסם את הדברים באופן ברור במדיניות הפרטיות שלו, הגולש הסכים לשימוש הזה בעצם כניסתו לאתר.
אותו הגיון פועל גם ברשתות חברתיות. התפיסה היא שגולש שפתח דף ברשת חברתית, מסכים לתנאי השימוש שלה. כך גם אותה קרין, הסכימה בלי שטרחה כלל לקרוא, ככל הנראה, לתנאי השימוש בפייסבוק. הסוף של המקרה שלה עוד היה מהיר, יחסית. לאחר ארבעה ימים של הטרדות, פייסבוק הסכימה לתקן שוב את השם בדף. אבל בינתיים אותה בחורה סבלה קשות עקב שינוי השם. כפי שניתן לדמיין, מעבר למעט נחמה מחבריה, היא גם ספגה הרבה עקיצות ועלבונות.
אין ספק שבעולם מתפתח כל כך, היה ראוי שתהא הסדרה של המחוקק. כזו שתחייב אתרים לקבוע מדיניות פרטיות שתעמוד בכללים שהמחוקק יקבע. כלל כמו זה שקבעה פייסבוק לשינוי שם דף של גולש בחזרה, אחרי ששונה, רק לאחר שישים יום, לא היה צריך לעמוד בכללים האלה שהמחוקק צריך לקבוע. עד שזה יקרה, אין בריירה, מומלץ לקורא את כל אותם כללים שהאתרים קובעים לעצמם. מהרבה בחינות, זה ה’חוק’ הקובע ברשת.
