המשטרה הצבאית, כך פורסם, נוהגת לחטט בטלפון הסלולארי של חיילים, כאשר אלו נעצרים בגין עבירות על הוראות הצבא או עבירות אחרות. עוד פורסם שכאשר מדובר באזרחים מהשורה, הנוהג הוא שונה. אז מבקשים צו מבית משפט כדי לאפשר את הבדיקה הזו.
כניסה לתוך מכשיר סלולארי של אדם נתפסת, בצדק, כפגיעה קשה בפרטיותו. אדם שומר היום במכשיר הנייד שלו שלל דברים, החל מהשיחות היוצאות והנכנסות, דרך התכתבויות בהודעות SMS, וואטס אפ, מסמכים כאלה או אחרים בתא הדואר האלקטרוני שלו ועד תמונות שצילם, לעיתים במצבים אינטימיים. מכאן שההתנהגות של שלטונות הצבא מעלה שאלה, האם מה שאסור באזרחות מותר בצבא? או במילים אחרון – האם לחיילים אין זכות לפרטיות?
כבר שנים אחדות רווחה התפיסה, כי טלפון סלולארי של אדם הוא, למעשה, מחשב נייד קטן. ככזה ראוי להחיל עליו את הוראות החוק, כאשר מבקשים לבצע בו חיפוש ולקבל לשם כך צו חיפוש במחשב מבית המשפט. בצדק נוהגת כך המשטרה ורשויות חקירה אחרות.
כאשר אדם לובש מדים, האשליה המיידית היא כי כל פעולה של רשויות החוק בצבא בקשר אליו קשורה לביטחון המדינה. ככזו, לכאורה, הכללים שראוי להחיל עליה הם שונים. אך, כאמור, זו אשליה. כיוון שיש להפריד בין פעולה שקשורה לביטחון המדינה, לבין אכיפת חוק רגילה במסגרת הצבא בקרב החיילים שמשרתים. כאשר אלו נחשדים בעבירה על החוק, מגיע להם אותו יחס בדיוק כמו לאזרח שנחשד בגין אותה עבירה. בין זכויות אלו גם הזכות שלא תיפגע פרטיותם. לכן נוהג הצבא ביחס לטלפון הסלולארי אינו חוקי.
ראוי גם לזכור כי שחרור הרסן וקביעה כי לחייל אין זכות לפרטיות לא יסתיים בפעילות המשטרה הצבאית. אז יוכלו לטעון כך מפקדים ביחס לפקודיהם וההמשך יוביל לאנדרלמוסיה בתחומי הצבא בכל הקשור לזכויות הפרט. לא לצבא הזה כולנו מפללים.
כאשר חוק הגנת הפרטיות עוד היה ’ינוקא’ בן חודשים אחדים, הובאה לפתחו של בית המשפט העליון סוגיה ייחודית, על-ידי חייל בשם משה ועקנין. האחרון, במהלך שירותו הצבאי, נראה בולע שקיות עם סמים זמן קצר לפני מעצרו על-ידי שוטרי המשטרה הצבאית. אלו הכריחו אותו לבלוע מי מלח כדי שיקיא את השקיות והראיה נגדו תתגלה.
חוק הגנת הפרטיות הוא מהחוקים הבודדים הכוללים הוראה בדבר בטלות ראיה שנלקחה בניגוד לו. ועקנין טען בהליכים המשפטיים כי יש לפסול את הראיה, אותן שקיות סמים קטנות שפלט, מאחר שהושגה תוך פגיעה בפרטיותו. עניינו התגלגל לעתירה לבג"ץ ובמשך דיון נוסף עליה בהרכב של חמישה שופטים. אלו דנו בשאלה האם תקיפה, כמו במקרה של וענקין, חוסה תחת חוק הגנת הפרטיות והגיעו למסקנה שלילית, כאשר לדעתם עבירה זו כלולה במסגרת חוק העונשין. ברם, אף לא אחד מהשופטים שדנו בעניין חשב, שאם הייתה פגיעה בפרטיות, הרי שהיה מקום לפסול את הראיה. או במילים אחרות: השופטים המכובדים של בית המשפט העליון באותה תקופה לא חשבו שמה שאסור לעשות לאזרח מהשורה, מותר לעשות לו כאשר הוא לובש מדים.
הלקח של ועקנין צריך להיות ברור לאנשי המשטרה הצבאית וראוי היה אם יפסק הנוהג לפלוש לפרטיות החיילים, על-ידי חיפוש לא חוקי בטלפון הסלולארי שלהם. אחרת לא נתפלא, אם העניין יגיע שוב לפתחו של בג"ץ.
