לאף אחד מאיתנו אין מושג אמיתי, מה באמת עבר על גלעד שליט בתקופת השבי שלו. אך דומה שאין חולק, כי עברו עליו חמש שנים קשות של שהות בידי שובים אכזריים שהפקיעו ממנו כל שליטה על חייו, חירותו ופרטיותו. החזרה לחיים תהיה קשה. טראומת השבי, תחושת חוסר האונים והחדירה למרחב שלו עשויים להמשיך לרדוף את חייו גם לאחר שיחזור. את חייו ואת חירותו המדינה הצליחה להחזיר, כך נותר לקוות; ומה עם פרטיותו?
מהרגע בו פורסמה הידיעה הראשונה על שיחרורו הקרב של גלעד שליט, מצאנו עצמנו מוקפים בשטף של מידע לא רלבנטי, לעיתים לא מענין במיוחד, שכל יסודו הוא בכך שאין לתקשורת די מידע ופרטים על האירוע הגדול של שיחרורו.
חלקו העיקרי של המידע הזה עסק במשפחת שליט. כך עקבנו אחר פינוי האחיזה שלהם בירושלים, ליוונו אותם חזרה אל ביתם, שמענו על שיקום הגינה, רכישת המצרכים לבית, הפעם הראשונה שנפתחו התריסים בחדר של גילעד, צפינו באביו, נועם, מטפס על גג הבית ותולה שם דגל וגם ראינו אותו יוצא אל חזית הבית להצטלם למזכרת עם אזרחים סקרנים שבאו לראות את המשפחה המפורסמת מקרוב.
לא שמענו תלונה ממשפחת שליט על העיסוק התקשורתי הצמוד ויותר מכך, יכולנו להתרשם שהם די משתפים פעולה עם כל הפסטיבל הזה. כמי שניסו לגייס את כל הציבור לשיחרור בנם, בני המשפחה מבינים, אולי, שאי אפשר לעצור עכשיו את ההתעסקות הבלתי פוסקת בעניינו של גלעד ולהגיד פתאום לכל ההמון הזה, שהיה חלק מהקפיין שנשא את הכותרת "גלעד עדיין חי" – "תודה ולהתראות" כך סתם. מדרך התנהגותם של בני משפחת שליט ניתן להבין גם בהתנהגותם שהם מוותרים למעשה על הזכות שלהם לקצת פרטיות.
גלעד שליט, מנגד, לא היה חלק מכל המהומה הציבורית הזו שנרקחה עבורו. הוא לא ביקש לעצמו את הפרסום הזה, אלא רק רצה לחזור הביתה בשלום. עכשיו הוא ימצא עצמו מספק מידע לציבור על הנשיקה הראשונה לאמא, התודה לאבא, מה אכל בארוחה הראשונה בבית, מה הוא הולך לעשות עם עצמו מחר, היכן ילמד, היכן יעבוד ועוד כיד הדמיון הטובה. על התיק עם החפצים האישיים שממתין לו בגבול ועל תוכנו כבר הספקנו לקבל קצת פרטים. דומה כי זה רק הסיפתח.
אולי נותרה בגלעד פתיחות יתרה ורצון עז לשתף את כלל הציבור בטראומה הנוראית שעבר, לספר לציבור בפרוטרוט על תקופת שהותו הארוכה בידי החמאס ולעדכן על כל חוויה שתעבור עליו מרגע שיחרורו. במקרה כזה אולי כבר נראה אותו יוצא מביתו בשמחת תורה להצטלם עם הסקרנים שיקיפו את ביתו, ממש כמו אביו. אבל מה אם לא כך הדבר? מה יקרה אם גלעד יגיע, יגיד יפה תודה שעזרתם להביא לשיחרורו, אבל עד כאן – ומעכשיו יבקש לעצמו חזרה את חייו הפרטיים. אחרי כל מה שעבר, זה לא נשמע בלתי סביר. יותר מכך, אין ספק שכל איש מקצוע יפסוק שכך גם יטיב עם עצמו: לחזור לחיים הנורמליים במהרה, עד כמה שניתן, הרחק מזרקורי התקשורת.
במהומה שאופפת את שיחרורו של גילעד, דומה כי בקשה שלו לקצת פרטיות תיתקל בתימהון. יהיו שיגידו שאחרי כל הלחץ הציבורי לשיחרורו מגיע להם לקבל כל פיסת מידע מחייו החדשים שלאחר השיחרור. האומנם?
הדין הישראלי, לפני שהוא מעניק לאדם את זכותו לפרטיות, מעלה את השאלה האם האדם לא ויתר, באופן מפורש או על-ידי התנהגות, על פרטיותו? אדם שזורק עצמו לאמצע הזירה הציבורית, כגון מי שמתמודד לתפקיד ציבורי או מחפש את אהדת הציבור בתחום האומנות או הספורט, נתפס כמישהו שויתר על חלק גדול מזכותו לפרטיות לטובת עניינים שיש בהם עניין ציבורי, בבחינת מידע שיש לציבור תועלת בו כדי לכלכל את צעדיו, כגון גיבוש החלטה אם להצביע למועמד מסויים או לאהוד אומן מסויים. זאת להבדיל ממידע לציבור המיועד לספק מזון לסקרנים, מידע חטטני בטיבו ולרוב רכילותי בלבד, אשר נועד אך כדי למלא את הצורך שלנו לקצת סיפורים מהאגדות. אך לא בסיפורים מהאגדות עסקינן וגם לא בתכנית ריאליטי בה המשתתפים נוטלים חלק מרצונם ותוך מודעות והסכמה מלאה.
הסיפור של גלעד שליט יכול היה להיות אולי אגדה יפה, אילו כלל לא התרחש. אבל מדובר באדם שהיה בשבי האויב יותר מחמש שנים. איש לא יודע מה עבר עליו שם ויותר מכך – מה עוללה התקופה הזו לנפשו. היציאה מהחושך לאור קשה בכל מצב. במיוחד במצב הזה.
כולנו מרגישים שגלעד חלק מאיתנו, כולנו רוצים לשמוע מה עבר עליו, להגיד שנלחמנו עבורו ולהתרגש ביחד עם משפחתו. אבל אל לנו להפילו בשבי חדש, בשבי התקשורת, החודרנות והפלישה לפרטיות ואובדן השליטה על חייו גם עם חזרתו. לכן, ככל שאור הזרקורים על גלעד יהיה חזק יותר, הסבל שלו רק ילך ויגבר ותגבר תחושתו שהוא אינו אלא רכוש של החברה. קשה לצפות ממנו לשקם את חייו ואת נפשו בדרך זו.
כמו שכבר נאמר פעמים רבות – חיבוק אוהב יכול לפעמים גם לחנוק. לכן, כששגלעד יחזור בשעה טובה הביתה, יש לי רק בקשה אחת: כבו קצת את הזרקורים.
