נניח כי למאן דהוא יש חשבון בבנק אוצר החייל והאחרון חפץ לפתוח חשבון נוסף בבנק הבינלאומי הראשון. לפי המצב החוקי הקיים היום, הבנק הראשון והשני לא ידעו, האחד ביחס למשנהו, כי למאן דהוא חשבון אצלם. זאת למרות שבנק אוצר החייל מצוי בבעלות של הבנק הבינלאומי הראשון, או במילים אחרות, למרות ששניהם שייכים לאותה קבוצה בנקאית.
מצב זה הולך להשתנות, אם תתקבל בכנסת יוזמת חקיקה שמקדם בימים אלו בנק ישראל. על-פי יוזמה זו, המפקח על הבנקים יוסמך להתיר העברת מידע בתוך קבוצת בנקים. כך תוכל קבוצת בנקים המצויה תחת בעלות אחת, להעביר מידע פנימי בין הבנקים תחת אותה הבעלות, בדבר היקף החשבונות שיש לכל אדם בבנקים שבקבוצה.
יוזמת חקיקה זו באה לעקוף, בין היתר, פסיקה של בית-הדין לחוזים אחידים. פסיקה זו, לא אפשרה להכליל סעיף בהסכם האחיד, עליו מחתימים הבנקים את לקוחותיהם, המגבש את הסכמת הלקוח להעברת אותו מידע בין הבנקים שבקבוצה. פסק-הדין, שניתן בעניין היועץ המשפטי נגד בנק לאומי [ע"ש (ירושלים) 195/97], קבע כי סעיף מסוג זה בהסכם אחיד הינו תנאי מקפח הראוי להיפסל.
הפיתרון שנמצא לפסיקה זו הוא, כך מסתבר, חקיקה עוקפת ועוד במסלול מואץ, במסגרת חוק ההסדרים במשק. נימוק בנק ישראל לנמרצות החקיקתית הזו, הינו הרצון ליישם בארץ את כללי ועידת באזל לפיקוח על הבנקים שפורסמו ביוני 2006, אשר, לטענת הבנק, מאומצים על-ידי רשויות הפיקוח על הבנקים במרבית המדינות בעולם ובניהן ישראל.
הכללים שנקבעו בועידת באזל מבוססים על עיקרון ניהול סיכונים על בסיס קבוצתי. המשמעות הינה, שהחשיפה לסיכוני אשראי מצד לווה מסוים, למשל, תיבחן אל מול כל הקבוצה הבנקאית ולא רק אל מול כל תאגיד בנקאי בנפרד. זאת במסגרת הדאגה לכך, שהקבוצה הבנקאית תשמור טוב יותר על הונה, אל מול הלווה.
מידע בנקאי על לקוחות הבנק הוא, מטבעו, מידע רגיש ביותר. מידע מסוג זה עשוי לחשוף פרטים רבים בקשר לדרך חייו של אדם והתנהלותו, לא רק במישור הפיננסי, אלא אף במישור האישי. לא במקרה מידע זה מסווג כסודי מאוד. השמירה על סודיות זו חיונית, הן בשמירה על פרטיות האדם, מחד, והן על האמון במערכת הבנקאית, שומרת המידע, מנגד.
במידה ותתקבל החקיקה שבנק ישראל מוביל, יתאפשר בידי בנקים מאותה קבוצת בעלות לקבל נתונים על לקוחותיהם ולהיות חשופים לסודותיהם הבנקאיים, מבלי שאלו כלל יהיו מודעים לכך. אין ספק שהפרטיות של אותם לקוחות תפגע קשה.
השאלה שעולה, לפי-כך, הינה האם הדבר ראוי? האם לא ניתן היה למצוא פתרון אחר לבעיה? למשל, חקיקה הקובעת, כי על הבנק לבקש את הסכמתו המודעת של הלקוח לחשיפה כזו. לא יסכים הלקוח, ישקול הבנק אם לתת לו הלוואה אם לאו. הלקוח, במקרה הזה, לפחות ידע במה דברים אמורים.
כאשר באים לבחון באיזו מהמדינות אשר מקבלות על עצמן את כללי באזל כבר שינו את החוק בעקבות הכללים החדשים, במתכונת דומה או זהה לזו המוצעת אצלנו, קשה למצוא מדינה כזו. ישראל, כך דומה, הולכת להיות החלוצה, אם וכאשר החוק יתקבל. מדינות אחרות, כך מסתבר, אינן ממהרות לפגוע בזכות לפרטיות. ישראל, כך דומה, אינה מהססת לעשות כן.
בימים בהם הזכות לפרטיות זוכה לצמצום ניכר, נוכח קבלת חוקים חדשים כגון חוק נתוני תקשורת או חוק תעודת הזהות הביומטרית, נראית יוזמת החקיקה של בנק ישראל רק כנגיסה קטנטנה בזכות הזאת. למרות זאת עולה השאלה, בשביל מה ועבור מי זה טוב? האם לא הגיע העת להגיד עד כאן, גם לזכות לפרטיות ראוי שיהא מרחב מחיה בנופח החקיקה שלנו? אחרת, כך דומה, נמצא עצמנו בסופו של דבר בתחום זה, בשורה אחת עם כל אותן מדינות עולם שלישי ולשם, ספק אם יהא מי שיחלוק על-כך, אף אחד מאיתנו לא רוצה להגיע.
