ביום שישי האחרון התראיין נשיא "קשת", אלכס גלעדי, ביומן שישי בערוץ 2 בקשר לפרשת מעצרו של דודו טופז על כל ספיחיה. לפני שהתחיל בדבריו ביקש להעמיד את יאיר לפיד, מראיינו, בפרופורציות הנכונות, לדבריו. "עניין לנו באדם שעדיין לא הורשע ועומדת לימינו חזקת החפות", נימק.
דומה שהדברים של גלעדי נשמעו לפתע לרבים כמו מחוץ להקשרם. רוב רובו של הציבור, כך דומה, כבר "הרשיע" את טופז בסמוך לאחר מעצרו ואם לא אז, אחרי שנפוצו הידיעות שהוא הודה במעשי תקיפת בכירי חברת "קשת" וסוכנו בעבר.
עיון בפרטי הפרשה מעלה, שאצל ה"אח הגדול", טופז היה על הכוונת כבר כמה שבועות טובים לפני מעצרו. האזנות לשיחות טלפון, איכון מיקומו בעזרת המכשיר הסלולארי שנשא וגם שימוש בתקשורת, כך נטען, על-ידי הדלפה מכוונת כי הוא חשוד במעשים, כל אלו שיחקו תפקיד ראשי בפרשה. ללא ספק, גולת הכותרת הינה העמדתו למשפט הציבור מיד עם מעצרו, תוך הדלפה ברורה ומפורטת של כל פרטי המעצר והחקירה. ביום המעצר היה אף מי שדווח על מחשבה להחזיקו בבית החולים לחולי נפש "אברבנל". ממש כך.
אם למישהו היה ספק שהמדינה היא ממש ה"אח הגדול" כמו שתואר בחזיונו של ג’ורג’ אורוול, הרי שכל מכלול פרטי החקירה והמעצר של טופז, מאשרים זאת שוב. אלא שהפעם, חשוב להודות, לא תמיד באור מקומם.
כאשר עניין לנו באישום בתקיפה חמורה, ויש המתארים אף אכזרית מאוד, של אזרחים, קשה שלא להסכים, כי אכן יש מקום לעשות שימוש בהאזנות סתר ואפילו באיכון של מיקום בדיעבד, כדי לאסוף ראיות מרשיעות. למרות זאת, לא מעט יודו, כי יש תחושת צמרמורת לא נוחה מדרך ההתנהלות הזאת.
כאשר שמענו שהשתמשו באיכון בהווה, בכדי לאתר היכן נמצא טופז לצורך ביצוע מעצרו, זה כבר נשמע מעט מיותר. דומה שהמשטרה, במאמץ לא גדול, היתה יכולה להגיע למידע הזה מבלי לרוץ שוב לכלי הפוגעני של איכון מיקומו של אדם.
אבל הראוי יותר מכל למבחן בפרשה הזו מההיבט התקשורתי, הוא השימוש בתקשורת בפרסום פרטי המקרה. זה התחיל בעצם הידיעה על המעצר, דרך השאלה היכן יוחזק העציר ועד פרטים אינטימיים מהחקירה עצמה. הכול פתוח, הכול מותר.
ויכוח ארוך מתנהל בשאלה האם ראוי לפרסם את שמו של אדם שנעצר עוד לפני הגשת כתב-האישום נגדו. החוק היום מאפשר לאדם שנעצר לבקש את אי-פרסום שמו. אך לשם כך עליו לעבור משוכות גבוהות וקשות, עד כמעט בלתי אפשריות.
המצדדים בפרסום טוענים, כי במדינה דמוקרטית זהו לב ליבה של זכות הציבור לדעת והחירות העיתונאית. טענה חשובה נוספת גורסת, כי עצם הפרסום תורם לחקירה עצמה, מאחר והוא מעורר, לעיתים, מתלוננים ועדים נוספים, להתייצב בפני המשטרה. מנגד, המתנגדים לפרסום דבר המעצר גורסים כי כבוד האדם, ההגנה על שמו הטוב ופרטיותו, נפגעים פגיעה אנושה בפרסום הזה, שקשה לרפאות כאשר לא מוגש לבסוף כתב-אישום.
מקרה טופז מוסיף מימד מיוחד לשאלה, בהיותו "איש ציבור", כפי שנוהגים להגדיר. היינו אחד שזרק עצמו מרצונו למרכז הזירה הציבורית בעצם עיסוקו רב השנים בבידור ובהנחיית תוכניות טלביזיה. השאלה האם בהיותו איש ציבור ננהג אחרת עם אחד כמו טופז?
לצרכן התקשורת, פרסום חשדות שהועלו נגד אזרח עשוי להוות פרט של רכילות או אירוע שולי. לאזרח שבמוקד העניין יכול הפרסום להוות מרכז כובד חייו. פרסום כזה עלול לפגוע פגיעה אנושה בשמו הטוב, בכבודו, בפרנסתו ובמשפחתו. דימוי שלילי כזה שידבק באדם עלול ללוות אותו כל ימי חייו, ולמצער שנים רבות. כך באשר לחברה סביבו וכך באשר לאדם בינו לבין עצמו. פרשת מעצרו של טופז רק מחדדת את התחושה, שהגיעה השעה שמחוקק יאמר את דברו בעניין ויקבע כללים שונים מאלו הקיימים היום. על-פי כללים, יתהפך המצב הקיים היום. היינו, ייאסר פרסום שמו של חשוד, אלא אם קיימות נסיבות יוצאות-דופן המצדיקות את הפרסום המקרה הקונקרטי.
