מתי ניתן לומר כי אדם מבוזה ומושפל בשל הדרך בה הוא נראה בצילום? מתי ניתן לומר שפרסום הצילום נעשה לשם רווח? פסק-דין שניתן לאחרונה (14.10.18) בבית משפט השלום בבאר שבע, עושה סדר בנושאים ואף מחדד את נושא ההסכמה המפורשת לפרסום תמונתו של אדם, על אף שהצילום נעשה ברשות הרבים, ומאזן בין אינטרס לפרסם תמונה שתוצאותיה עתידה להגדיל רווחים אל מול קבלת הסכמת הלקוחות לעניין הצילום ופרסומו.
בשנת 2009 הגיעה התובעת למתחם קניות בעיר באר שבע בכוונה לסעוד יחד עם בתה הקטינה. לטענתה, תוך כדי האכילה צולמו השתיים על-ידי צלמת זרה מטעם המסעדה. התובעת טענה כי היא סימנה בידה לצלמת להפסיק לצלם – אך ללא הועיל.
זמן קצר לאחר מכן גילתה התובעת כי תמונתה עם פה מלא אוכל הופיעה על גבי אוטובוסים ברחבי העיר באר שבע, וכן במקומון העירוני "שבע". בתוך כך טענה התובעת כי מדובר בתמונות מבזות ומשפילות וכי בעקבות הצגת התמונה על גבי אוטובוסים היא סבלה מהערות ועלבונות אשר גרמו לה למבוכה רבה.
הנתבעת מאידך טענה כי לא היה בתמונות דבר מבזה או פוגע. מטרתה הייתה להפיץ לציבור הרחב את השירות הטוב במסעדה ואת קיומו של ציוד מכאני חדש. כמו כן, ומאחר שהתובעות לא התנגדו לצילום בזמן אמת ולא פעלו למחיקת הצילומים באופן מידי, יש לומר כי הסכימו לכך מכללא.
השופטת נועם חת מקוב בחנה את נושא פרסום התמונה על האוטובוסים, וקבעה כי היה בכך כדי להשפיל ולבזות את התובעת וכי השימוש בתמונתה נעשה לשם ריווח הכנסות המסעדה ועל כן נפגעה פרטיותה: "עצם פרסומה של תמונה ענקית של התובעת על גבי אוטובוס יכולה להיות משפילה עבורה ככל שלא רצתה להיות מזוהה עם פרסומות בכלל ועם פרסום המסעדה בפרט, ולכן גם אילו לא היה עיוות מסוים בפניה בתמונה ופיה לא היה נראה מלא, עדיין היה בנסיבות הפרסום משום השפלה", נכתב בפסק הדין.
נוכח האמור קבעה השופטת כי בנסיבות העניין חל סעיף 2(4) לחוק הגנת הפרטיות, הקובע כי פגיעה בפרטיות היא בין היתר "פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו". השימוש בתמונת התובעת נעשה גם "לשם ריווח" ועל כן יש תחולה גם לסעיף 2(6) לחוק הגנת הפרטיות, העוסק במטרת השימוש בתמונה ולא בתוצאה שהושגה. משמע, שאף אם לא הושג רווח בעקבות הפרסום, עצם הכוונה להשיגו עונה על דרישת הסעיף.
עוד קבעה השופטת כי יש לקבל את גרסת התובעת לפיה סימנה בידה לצלמת להפסיק לצלם ולכן בניגוד לטענת הנתבעת, היא לא נתנה את הסכמתה מכללא לצילום. לצד זאת סברה השופטת כי נראה שהתובעת לא פעלה באופן משמעותי להסרת התמונות.
בנוגע לשאלה האם עומדת לנתבעת הגנת תום הלב לפי חוק הגנת הפרטיות, סברה השופטת כי קשה לקבל את גרסתו של בעל המסעדה לפיה לא אישר את הצילום שהופיע על גבי האוטובוסים. יתר על כן, בצילום כלל לא רואים ציוד אלא מה שרואים בעיקר הוא את הלקוחות והמסעדה. על כן, ללא קשר לכוונתו של בעל המקום, בפועל צולמו הלקוחות ואין חשיבות לכוונתו ולהנחיות שקיבלה הצלמת.
לפיכך, נקבע כי הנתבעת ידעה ובוודאי יכולה הייתה לדעת על אפשרות הפגיעה בפרטיות ועל כן לא עומדת לה הגנת תום לב. כמו כן, על אף שהצילום נעשה ברשות הרבים, לא ניתן לומר כי דמות התובעת הופיעה בו באקראי, כשהיא מצולמת בחזית התמונה ביחד עם לקוחות אחרים והיא הלקוחה העיקרית שבולטת בתמונה.
לאור כל האמור, תפוצה התובעת על הפגיעה בפרטיותה בסך של 15,000 שקלים וכן בסך של 5,000 בגין עשיית עושר ולא במשפט. בנוסף תישא הנתבעת בהוצאות התובעת ושכר טרחת עו"ד בסכום של 7,500 שקלים.
(ת"א 23288-03-12)
