ביום שלאחר הבחירות נשמעו שוב טענות על זיופי קולות, על מצביעים שקמו מהקבר להצביע ועל כאלה שמזמן כבר לא גרים בארץ. ההסבר להצבעות אלה יחזור על עצמו כמו תמיד: ההצבעה בוצעה בתעודת זהות מזוייפת.

גל הטענות הזה ימשך, מן הסתם, אל תוך עבודת הכנסת החדשה ויעודד את תומכי חוק תעודת הזהות הביומטרית להריץ את החוק החדש בעניין. הצעת החוק הדנה בעניין, שכבר עברה בקריאה ראשונה בכנסת היוצאת, מגלמת רעיון לפיו יונפקו תעודות זהות ודרכונים ביומטריים, בהם יוצפנו טביעות האצבע ומקרא תווי הפנים של כל אזרחי המדינה. הצעת החוק קובעת גם, שבמשרד הפנים יוקם מאגר מידע ראשי, שיכלול את הנתונים הביומטריים של כל אזרחי המדינה. מאגר זה יהא פתוח, כך מוצע, גם בפני רשויות הביטחון והמשטרה, בתנאים שונים שנקבעו בחוק.

הצעת החוק באה לפתור, למעשה, את בעיית “גניבת הזהויות” ולמנוע תופעה של “הרכשה כפולה” של זהויות. כך, אומרים יוזמי החוק, בעת מערכת בחירות יוכל להצביע רק מי שמחזיק בתעודה שלו עצמו. הזיהוי יעשה באמצעים הביומטרים, והחגיגה הדמוקרית תהיה כפולה מהרגיל. לא נהיה עדים עוד לאנשים שמצביעים עם זהות גנובה. להצעה הזו, טוענים, גם שורה של יתרונות אחרים. כך היא מהווה כלי נוסף בידי המשטרה למלחמה בפשיעה, כאשר זו תעשה שימוש במאגר המידע שיוקם.

אכן, בכל העולם מתקדמים לקראת הוצאת תעודת זהות ודרכון ביומטרי. במדינות רבות תהא זו אף חובה, בעתיד הלא רחוק, להחזיק בדרכון ביומטרי כתנאי כניסה לאותה מדינה. אלא, שההצעה בארץ מעט שונה מזו הרווחת בעולם הנאור. בזה לא נלווה להליך הנפקת תעודות מאגר מידע הכולל את כל הנתונים הביומטרים שלנו. מאגר מסוג זה, שמוצע להקים אותו בארץ, יאפשר, כך טוענים, לשמש כלי בידי רשויות האכיפה, אך גם למנוע הוצאת תעודת זהות כפולה בידי מי שיחפוץ לעשות כך, זו שלו וזו ה”גנובה”. המערכת תגלה מיד שמדובר במי שכבר הוצאה לו תעודה אחרת, בהתאם לזיהוי הביומטרי שלו.

בדיקה מעמיקה בנעשה במדינות אחרות בעולם מעלה, כי כאשר מוציא אזרח תעודה ביומטרית, נשמרים הפרטים אודותיו אך ורק בשביב המוטמן בתעודה עצמה, ומעבר לכך מושמדים. כלומר, למדינה אין כל מידע על אותו אזרח, מעבר לזה מוצפן בתעודה שהוא נושא על גופו. מכאן, שבהצעת החוק הנוכחית, לוקחת ממשלת ישראל דוגמא ממדינות כגון כוויית, פקיסטן ואינדונזיה, ולא מהמדינות המערביות הדמוקרטיות, בהן לא קיים מאגר מרכזי שכזה.

אפשר להבין, אולי, את היתרונות שבהקמת מאגר המידע המוצע. אלא, שבתוך הדברים נשכחת עובדה אחרת חשובה: עצם הקמת מאגר מידע גדול כל-כך, אשר יכיל את הפרטים הביומטריים של כל אזרחי המדינה – טביעת האצבע של כל אזרח וסריקת תווי הפנים שלו- מסוכן לכולנו. עם הקמתו של מאגר זה יהא כל אזרח חשוף בפני ניסיונות של גורמי חוץ לחדור אליו, כמו גם פתוח לתופעת “התפוח הרקוב” במסגרתה יעביר גורם פנימי, שלא כדין, מידע ממנו אל גורמים חיצוניים. קיומו של מאגר זה גם תרחיב, כפי שתמיד קורה במקומותינו, את כמות הגורמים הממשלתיים, שיהיו מוסמכים להיעזר בנתונים שיכללו בו.

פריצת האבטחה של המאגר הביומטרי תוביל לכך, שהנתון הכי שמיש לנו כאמצעי מובטח לכניסה למקומות שונים, טביעת אצבעותינו, יעבור לידי גורמים שיעשו בו שימוש לא חוקי. את הסיסמה שאנו קובעים ניתן לשנות, את טביעת האצבע לא. זו מלווה אותנו לכל אורך חיינו. האזרח גם יכול למצוא עצמו, שלא בטובתו, קורבן לטעויות המערכת. כך ייכלל ברשימה שחורה, שתמנע ממנו ברגע האמת לצאת לחו”ל, למשל. צבירת המידע הביומטרי על אדם גם תאפשר הצלבתו עם מאגרים דומים כמו גם עם כל מידע אחר הקיים עליו במאגרי מידע שונים. כך יתקבל פרופיל מלא ומדויק על אדם, תופעה שרק יכולה הייתה לעלות בחזונו האפוקליפטי של ג’ורג’ אורוול בדבר “האח הגדול”.

כנגד כל אלה שוב, יצביעו לעברנו על תופעת זיופי הקולות בבחירות, כמדד לצורך הדחוף בחוק עם מאגר הנתונים המוצע בו. ברם, בדיקה מעמיקה של הנושא מובילה למסקנה, שניתן להביא להגשמת המטרה אליה מכוונת ההצעה, הוצאת תעודת זהות ותעודת מסע ביומטריים, מבלי להקים את מאגר הנתונים הביומטרי. בכך תושג המטרה שבבסיס ההצעה, תוך שימוש באמצעים מדתיים יותר בכל הקשור לפגיעה בזכות לפרטיות. כך, לדוגמה, ניתן היה לפתור את בעיית “גניבת הזהויות” ומניעת אותן הצבעות כפולות בבחירות על-ידי יצירת שאלון מפורט, שעל כל אזרח הפונה לקבלת תעודה ממשרד הפנים להשיב עליו. בהקשר זה ראוי לדעת, כי למשרד הפנים יש כ-80 נתונים על כל אזרח. אין ספק שאלו היו יכולים לשמש בסיס טוב לשאלון המוצע.

הוצאת תעודות הזהות והדרכונים הביומטריים ללא הקמת מאגר מידע ביומטרי תשיג, לפיכך, הן את המטרה החשובה של מניעת גניבת הזהויות וגם תשמור, במקביל, על פרטיותו של האזרח. בנוסף לכל אלה, גם ללא המאגר לא נשמע שוב בבחירות הבאות על אותן קולות כפולים.

שיתוף
נמנה על המובילים בתחום ההגנה על הפרטיות, המידע האישי, אבטחת המידע וההתגוננות מפני מתקפת סייבר במשפט הישראלי. בנוסף לכך התמחה במקרקעין ומשפט מסחרי ועוסק אף בלשון הרע, זכויות יוצרים, חוזי IT, חתימה אלקטרונית, ליטיגציה מסחרית, התגוננות מפני תובענות ייצוגיות ודיני ספורט. משמש כבורר במסגרת סכסוכים עסקיים בתחום שונים, לרבות בתחום חוזים מסחריים, מקרקעין וספורט. חבר המועצה הציבורית להגנת הפרטיות במשרד המשפטים (2007-2012), יו"ר ועדת הגנת הפרטיות של לשכת עורכי-הדין בישראל (2006-2011), מרכז תחום הפרטיות בלשכה ונציג הלשכה בדיוני הכנסת בתחום הפרטיות, מאגרי מידע והאזנות סתר (2011-2015), חבר ועדת אנגלרד לבחינת השאלות הנוגעות לפרסום פרטים מזהים בפסקי דין והחלטות של בתי משפט (2011-היום). דיין בבית-הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי-הדין (2005-2010). מייסד הועדה למשפט וספורט בלשכת עורכי הדין והראשון שעמד בראשה (2003-2005), ועדה שפרסמה בחודש ספטמבר 2005 את דו"ח דן חי לשינויי חקיקה בתחום הספורט. מחלוצי העוסקים בתחום המשפט והספורט בארץ, תוך ייצוג עשרות רבות של ספורטאים, בעיקר כדורגלנים. מרצה מהחוץ במוסדות אקדמאים בנושא ההגנה על הפרטיות בישראל ודיני ספורט. תחומי עיסוק עיקריים: ייעוץ לבנקים, חברות ביטוח, בתי השקעות, חברות פיננסיות, חברות סלולר וארגוני בריאות בנושאי פרטיות, המידע האישי, אבטחת מידע ומוכנות למתקפת סייבר, כולל ייצוג בפני הרשות למשפט טכנולוגיה ומידע במשרד המשפטים (רמו"ט). ייצוג בהליכים משפטיים בתביעות בנושאי פרטיות, האזנת סתר, נתוני תקשורת, אינטרנט, לשון הרע, מסרים שיווקיים על-פי חוק התקשורת ('ספאם'), זכויות יוצרים וספורט, לרבות בתובענות ייצוגיות. ייצוג בעתירות לבג"ץ, עתירות מנהליות צווי מניעה וצווי עשה. ייעוץ בנושא החתימה האלקטרונית וייצוג בעלי זכויות יוצרים וסימני מסחר בעסקות רישוי והליכים משפטיים. ייצוג ספורטאים בפני אגודות ספורט, התאחדויות ואיגודי ספורט בארץ ובפני הארגונים המרכזים את ענפי הספורט בעולם.