בימים בהם בנקים בארצות-הברית מתמוטטים לנוכח הלוואות שנתנו "בלי כיסוי", הלוואות ללווים שהנכס שמישכנו נמוך בערכו מגובה ההלוואה ואין להם מקור אחר להחזיר את הכנס, נשמעת הטענה שיש ליתן לבנקים נתונים רבים ככל האפשר על הפונים אליהם לקבל הלוואה, כטענה הגיונית והרבה יותר מכך.
בהמשך לטענה, יאמרו תומכיה, מדוע שלא נפתח בפני הבנקים את כל עולמנו, נספר להם היכן נולדנו, מי היו הורינו, מה המוצא העדתי שלנו ועוד פרטים רבים ככל האפשר. בתמורה יתן לנו הבנק הלוואה בריבית נמוכה ואטרקטיבית במיוחד. למה לא? "דיל טוב", יסברו רבים.
אחרים יסברו כי ההצעה לתת לבנק כל פרט, במובן של באמת הכל, הולכת רחוק מידי, אך מדוע לא לתת להם "רק" פרטים פיננסים. פרטים כמו בכמה בנקים יש לנו מסגרת אשראי, כמה כסף, אם בכלל, אנחנו משלמים מס והאם שילמנו הכל, כמה כסף יש לנו בקופת הגמל ובביטוח המנהלים, כמה בקרן ההשתלמות ועוד הרבה מעבר לכך.
הבעיתיות ב"לדעת עלינו הכל", היא מגמה ששולטת בתקופה האחרונה בצעות חקיקה רבות, חלקן בשלב ראשוני מאוד, חלקן בשלב מתקדם וחלקן כבר הפכו לחוק בישראל. כך לפני מעט פחות משנה הוענקה בחקיקה לרשויות האכיפה בישראל הזכות לקבל את נתוני התקשורת שלנו, לדעת מתי והיכן נכחנו בכל יום ושעה, אם היה עימנו טלפון סלולארי, ועוד נתונים הקשורים לכך.
"האח הגדול", אף מעוניין בטביעת האצבעות שלנו וסריקת תווי הפנים, במאגר גדול שיקים אגב הוצאת תעודות זהות ביומטריות, את התיק הרפואי שלנו ועוד היד נטויה.
לפני כארבע שנים חוקק, בשקט יחסי, חוק שרות נתוני אשראי. מטרת החוק, לטענת יוזמיו, הייתה כפולה: להגביר את הביטחון במסחר במשק, בטחון מפני מסחר עם גורמים שהסיכוי שלא יקיימו את התחייבויותיהם רב והמטרה השניה, שהוגדרה, היתה הגברת התחרות בשוק האשראי.
עם המטרה הראשונה קשה להתווכח. אף אחד מאיתנו לא מצפה שימנע מגורמים נותני אשראי מידע, כגון אם אדם מצוי בהליכי פשיטת רגל או איחוד תיקים בהוצאה-לפועל, ועוד סממנים דומים המראים כי אין לו, סביר להניח, יכולת פרעון. עם המטרה השניה קשה להסכים.
אומרים תומכי החוק שלצורך קיום תחרות בשוק האשראי, צריכים להפשיט את כל מעטה הסודיות סביב האזרח הקטן ולאפשר לכל הגורמים נותני האשראי לקבל את כל המידע עליו, שלילי וחיובי כאחד. כך תבוא מחר עקרת הבית לפתוח חשבון בנק בבנק נוסף, יחייך אליה הפקיד ויגיד לה: "יש לך כבר חשבון בנק אחד, לא ניתן לך עוד אחד אצלנו". את זה הוא יוכל להגיד בלי מאמץ גדול מידי ובלי בכלל לשאול אותנו אם אנחנו מסכימים. ההסבר של התומכים לכך הוא, שאם הבנק ידע את כל הנתונים הרלבנטיים על האזרח, הוא יוכל לדעת מי פוטנציאלית הוא לקוח טוב ואז תהיה לו האפשרות לפנו אליו ולהציע לו הצעות לאשראי זול יותר. כך נמצא עצמנו החברה "הטובים" מוצפים בפניות של בנקים, חברות ביטוח ודומיהם, והכל תוך חגיגת "תחרות מתן האשראי" בשוק.
בימים אלו מונחת על שולחן ועדה משותפת של הכנסת לוועדות הכלכלה וועדה חוקה חוק ומשפט, הצעה של משרד המשפטים לשנות את תקנות שרותי אשראי, אלו שהותקנו על-פי החוק ואיפשרו את חגיגת המידע עלינו. על-פי המוצע בתקנות, יש להרחיב את מעגל המידע שיתאפשר בידי כל גוף פיננסי לקבל עלינו האזרחים הקטנים.
ראשית ניתן לתמוהה מדוע דווקא היום, כשהכנסת מתפזרת, לא בוחרים שופטים ומדברים על כך שאין לנהל מו"מ עם הסורים, כן אפשרי לעסוק בשאלה מהו היקף המידע הפיננסי שיגדעו עלינו הגופים הכלכליים.
שנית, נראה לי רבותי המציעים, שהתבלבתם. לא להרחיב את המידע הייתם צריכים לבקש, אלא לצמצם אותו. אין שום בסיס לטענה שאם מידע "חיובי" על האזרח הקטן יזרום באין מפריע מבלי שהתבקשה בכלל הסכמתו, תגבר התחרות בשוק האשראי. גם אם יש בכח אמת, מחיר הפגיעה בפרטיותנו גבוה מידי.
את המידע יש להשאיר למשא-ומתן בין הלקוח לנותן האשראי. ירצה נותן האשראי לתת ללקוח אשראי בתנאים טובים, יגיד ללקוח: תביא לי מידע. לא יביא, לא יקבל ריבית נמוכה. כך באמת פועל שוק חופשי. ולא בתנאים של "אח גדול" שיודע הכל. שהרי מחר תגידו שגם לרקע העדתי של האזרח, השכונה בה גדל, וההסטוריה הפיננסית של הוריו יש קשר ליכולת הפיננסית שלו. אז מדוע לא לתת גם את הפרטים האלה? צריך, לכן, לעצור את הסחף הזה כבר עתה, ויפה תקנה אחת קודם.
