לאחרונה דחתה הרשות למשפט טכנולוגיה ומידע במשרד המשפטים (רמו"ט) יוזמה לפטור משרדי עורכי-דין מחובת רישום מאגרי מידע. ברמו"ט לא קיבלו את הטענה, שקיומם של מאגרי מידע במשרדי עורכי-דין מהווה עובדה ידועה ואין כל צורך טכני ברישום כדי להכריז על כך. יותר מכך לא רצו שם להיות גורם, הפוטר עורכי-דין מחובה הקיימת בחוק, גם אם היא נתפסת כמיותרת.
עורכי-הדין לא לבד. חובת רישום מאגרי המידע הקבועה בחוק מוצאת, כמעט כל גורם עסקי המחזיק מאגר ממוחשב של תשלומי משכורות עובדיו, חייב לבצע רישום של מאגר המשכורות, וזאת לפני בחינת מעמדם של יתר המאגרים אשר ברשותו. המצב הזה הוליד כמות עצומה של בקשות, שברמו"ט מזמן הפסיקו לנסות לתת לכל אחת תשומת לב והן מאושרות אוטומטית, בהתאם ללשון החוק, שלושה חודשים לאחר שמוגשת הבקשה ביגנן. גורמים רבים יותר כלל לא טורחים לרשום את המאגרים שברשותם ובכך הופכים למפרי חוק.
השאלה שמעלה המצב הזה, האם הפך רישום מאגרי המידע לחובה ארכאית, שהצורך האמיתי בה כבר חלף מהעולם? האם החובה הזו לא מכבידה היום, יותר מאשר מסייעת לפעולת הרשות ויותר מכך, גוררת תשלום אגרות המהוות, למעשה, מס מיותר ולא מוצדק?
האפשרות לאגור מידע על האזרח, בין אם בידי הרשויות ובין אם בידי תאגידים הפרטיים, וההכרה בסכנה הטמונה בכך לפרטיותו של האזרח, נולדה לראשונה עוד בחזונו האפוקליפטי של ג’ורג’ אורוול בדבר ה’אח הגדול’. אותם מאגרים המכילים מידע רב כל-כך על האזרח גם שימשו תמיד מטרה נוחה לגורמים, שביקשו לנצל את המידע הרב המצוי במאגרים לטובתם, לא תמיד ברוח החוק, בלשון המעטה. החובה לרשום את כל המאגרים האלה, נולדה ככלי לפיקוח על המאגרים על-ידי מיפוי מדוייק של מיקומם. פעולת הרישום נתפסה גם כמסננת, המתבטאת בסמכות רשם מאגרי המידע להימנע מרישום מאגר, אשר לדעתו מטרתו אינה חוקית.
אבל מה שהיה נכון ב-1981, כאשר חוקק חוק הגנת הפרטיות, אינו תואם בדיוק את המצב הטכנולוגי של היום. קשה לומר שהרגולטור זקוק היום לרישום, כדי לאתר היכן נמצאים מאגרי מידע. ניתן למצוא אותם כמעט בכל גוף עסקי, כאמור, שלא לדבר על הגופים הגדולים כמו הבנקים, חברות הסולולאר, חברות האשראי, הביטוח וכל גוף שמנהל מועדון לקוחות.
המודעות הגוברת בציבור לשימוש במידע שנאסף עליו, מגבירה גם את היקף התלונות המגיעות לרשות על שימוש בלתי ראוי במידע וחושפת בפני הרשות את העבריינים הפוטנציאלים. במצב הזה חובת הרישום נתפסת כחובה הסטורית ישנה ומיותרת ובעיקר ככזו המחמיצה את המטרה לשמה נקבעה.
לפני כשש שנים הוקמה במשרד המשפטים ועדה ברשות המשנה ליועץ-המשפטי דאז, יהושע שופמן, אשר התבקשה לבחון את הנושא. לפני ארבע שנים הגישה ועדה זו את המלצותיה לשר המשפטים. חובת הרישום, קבעה הועדה, אינה אלא מעצור בדרכו של הרגולטור באכיפת החוק. מלבד מאגרים רגישים במיוחד ומאגרים המשמשים לשרותי דיוור ישיר, המליצה הועדה לבטל את חובת הרישום כליל. לצד המלצה זו נכללו גם המלצות בנוגע לפעולות מותרות ואסורות בכל הקשור לניהול מאגרי מידע.
מאז שהוגשו המלצות ועדת שופמן, שרים באים ושרים הולכים במשרד המשפטים, אך החוק נשאר אותו חוק, כמו קפאה הטכנולוגיה על מקומה. באותו משרד מצאו מאז זמן לחוקק חוקים שרק הגבירו את הפגיעה בפרטיות, כמו החוק המאפשר למשטרה, כמעט ללא גבולות, לקבל את נתוני התקשורת שלנו או החוק העוסק בתעודת הזהות הביומטרית. ומה לגביי חוק שייעל את מערכת האכיפה ויגן עלינו, האזרחים, מפני שימוש לא מבוקר במידע המצוי עלינו? חוק כזה, מסתבר, יכול להמתין בסבלנות לתורו.
