דו”ח שהוכן לאחרונה על-ידי מרכז המידע והמחקר של הכנסת, עבור הוועדה לזכויות הילד, מצביע על דאגה רבה במעורבות העולה וגוברת של קטינים בתוכניות ריאלטי. עורכי הדו”ח מעלים, במסגרתו, חשש מפני פגיעה בפרטיותם של הילדים המשתתפים בתוכניות וחשיפתם של פרטים ומצבים אינטימיים לפני ציבור גדול, כאשר לילדים אין את היכולת האמיתית לשקול את הסיכונים הכרוכים בהופעה בתוכנית מציאות בטלוויזיה.

מעל כולן בולטות התוכניות “סופר נני” כמו גם “משפחה חורגת”, בהן ניתן לראות מידי שבוע קטינים ברגעי משבר וברגעים הפרטיים ביותר נחשפים במערומיהם לעיני כל. החשיפה אינה מצומצמת אך ורק לצופי התוכנית אלא קטעים אלו מפורסמים כפרומיים לתוכניות עשרות פעמים קודם לשידורם.

אין ספק שפרסום טלויזיוני של ילדים במסגרת סרט שמוקלט בביתם ומצלם אותם במצבים האינטימיים ביותר, פוגע בפרטיות שלהם. מיותר לציין, כי פרסום כזה אסור על-פי החוק, אלא אם המצולם הסכים לו. כאשר המצולמים הינם ילדים על-פי החוק הסכמתם אינה תקפה ויש לקבל את אישור הוריהם לפרסום.

במצב דברים רגיל אין כל בעיה עם כך שהורה נותן השאה בשם ילדיו. כך אכן קובע החוק, למעט מצבים העוסקים בדרך-כלל ברכוש, בהם נדרשים ההורים לקבל אף את אישרור בית-המשפט על הסכמתם. למרות זאת, כאשר מדובר בתוכניות מציאות, בהן ישנה חשיפה משותפת של הורים וילדים, נשאלת השאלה האם הסכמת ההורים לצילום הקטינים ניתנת מדעת. הרי, ברור לכל כי במקרים אלו ההורים מונעים מאינטרסים זרים מאלו של הילדים (דוגמאת הרצון להתפרסם ולהתעשר). על כן מה התוקף של הסכמת ההורים כאן, כאשר לעיתים ישנו ניגוד עניינים מובן בין האינטרס הברור שלהם להיחשף לבין המחשבה המושכלת לתוצאות החשיפה של ילדיהם.

ההתיחסות הרווחת בכלל לפרסום תמונות או קטעים מצולמים בהם נראים קטינים, הינה לעיתים קיצונית לשני הכיוונים. אם צופים רבים מרימים גבה כאשר ילד מצולם לתוכניות ריאליטי, כמו אלו שמנינו, לעיתים נראים ילדים על המרקע כאשר פניהם טושטשו. לא פעם הרקע לפרסום הוא תמים לחלוטין והטישטוש נראה תמוהה משהו. כאשר מבררים את הסיבה, מתברר כי בורות אצל עורכים בכלי התקשורת הרלבנטי היא זו שהובילה טישטוש הזה, מתוך מחשבה שאסור לחלוטין לפרסם תמונות או קטעים מצולמים בהם נראים קטינים, כאילו סופר נני ודומיה בכלל לא הגיחו למסך.

בכלל, נראה כי ישנה סברה מוטעית הרווחת בקרב הציבור לפיה אסור לפרסם כל תמונה של קטין ללא הסכמת הוריהם. סברה זו תהא נכונה כל עוד מדובר בחשיפת הקטין “ברשות היחיד” או כאשר הקטין מוצג בצורה מבזה, משפילה. בנוסף החוק אוסר, למעשה, לפרסם תמונות קטינים או כל דבר אחר שיכול להביא לזהויים רק כאשר הקטין או בן משפחתו מעורבים בהליכים משפטיים פליליים או בעבירות שונות, כאשר הקטין הינו קורבן לעבירה, חולה באיידס או בטיפול פסיכיאטרי וכאשר הוא מצוי בטיפול של פקיד סעד. עם זאת, בפועל פרסום תמונה של קטין “ברשות הרבים” אשר אינה נופלת תחת המקרים שנמנו, מותרת ואינה מצריכה את הסכמת ההורים.

אין ספק שהמציאות שמתגלה בתוכניות הריאליטי אינה כזו הנופלת על אותם מקרים, למעט, אולי, אם מתגלים מקרים של אלימות במשפחה שהופכים את הקטין לקורבן של עבירה, במקרים כאלה. דווקא במקום שבו החוק היה צריך, אולי, להגן על הקטינים ולהגביל את מרחב התימרון של הוריהם ביחס להסכמה להשתתף בתוכניות כאלו, החוק שותק.

החוק גם שותק, מנגד ולמרבה האירוניה, גם במקרים בהם היה מקום להתיר מעט את הרסן, כמו מקרים בהם ילדים, למרות הקשר שלהם לכל קשת המקרים המנויה בחוק, זקוקים לפרסום. כך, למשל, פועלות בארץ עמותות המסייעות לילדים חסרי בית מסודר למצוא משפחה אומנת. ילדים אלו יכולים למצוא את המשפחה הזו, על-פי רוב, רק בעזרת פרסום המקרה האישי שלהם שהביא אותם למצב בו הם נמצאים. פרשנות שמרנית של החוק יכולה להוביל למסקנה שאי אפשר לערוך כל פרסום בקשר לאותם ילדים גם אם זהותם מטושטשת בו. בפרשנות כזו מחזיקים רשויות הרווחה ומונעים בכך, פעמים רבות, מילדים רבים למצוא לעצמם בית חם.

במקרים האלו, בהם הפרסום הוא לטובת הילד באופן מובהק, להבדיל מאותן תוכניות ריאליטי שהפרסום הוא אולי טובת ההורים אבל וודאי שלא לטובת ילדיהם, היה מקום להתיר מעט את הרסן. פרשנות נכונה של החוק צריכה להוביל למסקנה, כי מקום בו הפרסום הוא לטובת הילד ומי שיכול לזהות את הילד מהפרסום הוא מי שממילא מכיר את סיפורו, כגון קרובי משפחה או שכנים, יש להתיר את הפרסום. לא תמיד המרחק מאור הזרקורים מטיב עם הקטין. לפעמים האור הזה יכול גם לחמם.

שיתוף
נמנה על המובילים בתחום ההגנה על הפרטיות, המידע האישי, אבטחת המידע וההתגוננות מפני מתקפת סייבר במשפט הישראלי. בנוסף לכך התמחה במקרקעין ומשפט מסחרי ועוסק אף בלשון הרע, זכויות יוצרים, חוזי IT, חתימה אלקטרונית, ליטיגציה מסחרית, התגוננות מפני תובענות ייצוגיות ודיני ספורט. משמש כבורר במסגרת סכסוכים עסקיים בתחום שונים, לרבות בתחום חוזים מסחריים, מקרקעין וספורט. חבר המועצה הציבורית להגנת הפרטיות במשרד המשפטים (2007-2012), יו"ר ועדת הגנת הפרטיות של לשכת עורכי-הדין בישראל (2006-2011), מרכז תחום הפרטיות בלשכה ונציג הלשכה בדיוני הכנסת בתחום הפרטיות, מאגרי מידע והאזנות סתר (2011-2015), חבר ועדת אנגלרד לבחינת השאלות הנוגעות לפרסום פרטים מזהים בפסקי דין והחלטות של בתי משפט (2011-היום). דיין בבית-הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי-הדין (2005-2010). מייסד הועדה למשפט וספורט בלשכת עורכי הדין והראשון שעמד בראשה (2003-2005), ועדה שפרסמה בחודש ספטמבר 2005 את דו"ח דן חי לשינויי חקיקה בתחום הספורט. מחלוצי העוסקים בתחום המשפט והספורט בארץ, תוך ייצוג עשרות רבות של ספורטאים, בעיקר כדורגלנים. מרצה מהחוץ במוסדות אקדמאים בנושא ההגנה על הפרטיות בישראל ודיני ספורט. תחומי עיסוק עיקריים: ייעוץ לבנקים, חברות ביטוח, בתי השקעות, חברות פיננסיות, חברות סלולר וארגוני בריאות בנושאי פרטיות, המידע האישי, אבטחת מידע ומוכנות למתקפת סייבר, כולל ייצוג בפני הרשות למשפט טכנולוגיה ומידע במשרד המשפטים (רמו"ט). ייצוג בהליכים משפטיים בתביעות בנושאי פרטיות, האזנת סתר, נתוני תקשורת, אינטרנט, לשון הרע, מסרים שיווקיים על-פי חוק התקשורת ('ספאם'), זכויות יוצרים וספורט, לרבות בתובענות ייצוגיות. ייצוג בעתירות לבג"ץ, עתירות מנהליות צווי מניעה וצווי עשה. ייעוץ בנושא החתימה האלקטרונית וייצוג בעלי זכויות יוצרים וסימני מסחר בעסקות רישוי והליכים משפטיים. ייצוג ספורטאים בפני אגודות ספורט, התאחדויות ואיגודי ספורט בארץ ובפני הארגונים המרכזים את ענפי הספורט בעולם.