פניה שהגיעה לפייסבוק לאחרונה העלתה את הטענה, שתמונה של קרוב משפחה נגנבה מהעמוד שלה ברשת החברתית לטובת שימושים אחרים באותה מסגרת. ניסיון של המשפחה לטעון לפגיעה בפרטיות המנוחה נדחה.
האירוע הזה מעלה את השאלה – בין השאלות הרבות שאירוע כזה יכול לעורר – למי שייכת לאחר מותו של אדם הזכות לפרטיות שהייתה לו בחייו? הצפת השאלה הזאת אל פני השטח, חושפת את מה שרבים מאיתנו אינם יודעים: למתים בישראל אין זכות לפרטיות. זו מתפוגגת עם הנשימה האחרונה של אדם בישראל.
ניסיונות לעגן בחוק הישראלי את זכותו של אדם, שהדברים שהיו קשורים בפרטיותו בחייו, לא יהפכו לנחל הכלל אחר מותו, לא הסתיימו בחוק, בעיקר בשל הבחירות התכופות שידענו בשנים האחרונות, שלא אפשרו לסיים את הליך החקיקה. הניסיון לחקיקה בתחום לא חזר על עצמו והמצב החוקי נשאר כשהיה.
אין ספק שהשאלה האם פרטיותו של אדם צריכה למות יחד עימו היא שאלה נכבדה. ראשית במישור הסמנטי. שהרי איך ניתן לדבר על פרטיות של אדם שאינו בין החיים? אך מעבר לסמנטיקה, השאלה האמיתית היא האם אותם ערכים שהמחוקק טרח כל-כך להגן עליהם בשם זכות האדם לפרטיות, אכן צריכים להפוך לנחלת הכלל מיד כשאדם הולך לעולמו?
המתנגדים לחקיקה שתגביל את פרסום סודותיו הפרטיים של אדם לאחר מותו טוענים, כי לא ניתן לקבוע בחוק זכות, למי שאינו בין החיים. מכאן קביעה של זכות כזו אינה מסתדרת מהבחינה הלוגית. האם אכן נימוק כזה צריך לחסום את קידומה של חקיקה בנושא?
כאשר נדונה ההצעה האחרונה שהייתה בעניין בוועדת חוקה חוק ומשפט, סיפרה אימא לילדה שנרצחה על-ידי מאהבה, איך התגלגל מכתב שכתבה לתקשורת ופורסם. כאב הלב שסבלה המשפחה, נאמר שם, העצים את כאב הפרידה ללא כל צורך. ההגנה על הזכות חשובה, נאמר שם, לא רק בשם כבודו של הנפטר אלא גם בשל רגשותיהם של אלה שהותיר אחריו.
בשנים האחרונות, הגיעו לבית המשפט מקרים נוספים רבים שעסקו בסוגיה. הגנה על סודותיו של הנפטר עמדה במרכז פסק-דין בו נדונה בקשת יורשי מנוחה, לקבל לידיהם את המידע הרפואי אשר היה מצוי עליה בידי רופאה פסיכיאטרית, אצלה טופלה המנוחה. הגנה על כבוד הנפטר עמדה לדיון בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה, כאשר עסק בבקשת אם לפרסם קטעי יומן שכתבה ביתה שהתאבדה. בפרשה אחרת עלתה לדיון השאלה האם ניתן להציג כראיה קלטת שצולמה על-ידי חוקר פרטי, בה נראה המנוח מקיים יחסי מין עם אישה אחרת ומשמיעה בפניה דברים בגנות גרושתו.
בכל אותם מקרים מצא עצמו בית המשפט בפני הדילמה כיצד לנהוג, באקלים משפטי בו אין הגנה על זכות הנפטר לפרטיות, מחד, אל מול התחושה שלא ראוי לפגוע בכבודו של הנפטר עם פרסומם של כל אותם דברים.
כאשר עוברים על אותם מקרים, המסקנה המתבקשת היא כי אותה זכות לפרטיות של הנפטר, כמו גם זכותו לשמו הטוב גם מפני דברים שיאמרו לאחר מותו, הינם, למעשה, חלק מאותה זכות לכבוד, הזכות לכבוד שתהיה לאדם לאחר מותו, כבודו של הנפטר. אך שם הזכות אינה צומחת. עיגון הזכות יבטיח לאדם את השקט הנפשי, הדרוש בנושאים רגישים כאלה, בעודו בחיים. הידיעה שסודותיו לא יהפכו לנחל הכלל אחר מותו, תקנה לו רגישה ורווחה בחייו.
מכאן ראוי היה שהמחוקק ינקה את האבק מעל ההצעה הישנה לתיקון החוק בעניין, יתאים אותה לתקופתנו ויקבע בחוק כי כל אותם דברים שהיו נחלת זכותנו לפרטיות בחיינו, ימשיכו להיות מוגנים גם לאחר מותנו.
