מבצע "עופרת יצוקה" טרף את הקלפים בערוצי השידור ומחק למעשה כל לוח שידורים מתוכנן. חברות החדשות השתלטו על השידורים ונאבקו זו בזו באמצעות צוות הפרשנים שבאולפן, המנחה המאלתר ובעיקר בדיווחים השוטפים מן השטח.
לעיתים ה"שטח" היה שמיים מוארים בפצצות תאורה, ולעיתים אזרח תמים או משפחה מיישובי הדרום שחשך עליהם עולמם. אלו האחרונים הפכו שלא בטובתם להיות גיבורי תוכנית ריאליטי יומית שפרטיותם נפלשה. לאזרח המופגז והנפלש אין זכות תגובה, זכות מחאה או אפילו כלים להתמודד עם אמביציית כתבי השטח. ניידות הרדיו והטלוויזיה מצויות בכוננות, הגופים המשדרים לוחצים להביא עוד ועוד מידע מ"השטח" והוא, שאסון התחולל עליו, לא פנוי להבין שזכותו לתבוע מכולם להתפנות מביתו ולהשאיר אותו להתמודד לבד עם אסונו ולא ב"שידור חי".
מבט אל עבר הוראות החוק הרלבנטיות מגלה שגם המחוקק נתן עדיפות ברורה ל"זכות הציבור לדעת" על פני "הזכות לפרטיות". העניין הציבורי שיש במראות האלה, התועלת שהציבור יכול להפיק מהן בבואו לגבש את עמדתו ביחס למלחמה, הועדפו. התקשורת מכבדת חלק מגבולות הסיקור, כך, למשל, לא נראה על המרקע שלנו מראות קשים של נפגעים או פניו של חייל פצוע המפונה בזמן אמת. אולם כשמגיעים לחפצים, גם האישיים ביותר, כאן כבר מיטשטש הגבול והתקשורת נוטה לצלם חפצים אלו. תיק נטוש, או חולצה מגואלת בדם מספקים דרמה מצולמת שיכולה "להחזיק כתבה".
מה שנשכח מלב התקשורת במקרים אלו, הוא שבני משפחתו של בעל התיק או החולצה יכולים לזהות בשידור חי את חפציו ובטרם נודע להם דבר האירוע מפי גורם רשמי, להאמין שהרע מכל קרה.לחזור אל האלמוניות בשוך הקרבות כשהחליטו להגביל את הכניסה של התקשורת הזרה לעזה בזמן המבצע, היה כמעט קונצנזוס בעד המהלך. "שלא יראו בעולם תמונות פרובוקטיביות של אזרחים נפגעים", היה הנימוק המכריע בעניין. אותו נימוק בדיוק משמש את התקשורת בארץ, בבואה להסביר את המראות שהיא מבקשת להראות. "שהעולם יראה, יפנים ויבין", מסבירים לנו את חופש הפעולה שנותנים לתקשורת הזרה, בדרכים שבין שדרות, נתיבות ואשקלון. את התקשורת הישראלית איש לא חשב להגביל בדרכים אלו.
עדיין מנקרת השאלה האם למרות הרצון לעשות שימוש במראות שניתן לראות כאן, לטובת ההסברה שלנו פנימה והחוצה, לא רמסנו בדרך את פרטיותם של כל אלה שנפגעו מהאירועים? האם למעשה לא החלפנו את "האח הגדול" במבצע "עופרת יצוקה"? יש המבקשים פתרונות חקיקה בנושא ויש המבקשים להסתפק בהסכמות אתיות. לא תמיד פתרונות חקיקתיים יכולים ליצור את הנוסחה הנכונה.
החוק בארץ אמנם מכיר בזכותה של התקשורת לפעול בשם העניין הציבורי שיש בדברים, אבל הוא לא קבע בצורה חדה וברורה את הגבול.מותר להראות בית שנפגע, אבל כדאי להגביל את צילום פרטי תכולתו ההרוסים. מותר להראות דמות חייל שנפגע, אולם יש לאסור צילום פניו או חפציו האישיים. את הגבול הזה ראוי יהיה שהתקשורת תפנים ותקבע, לא המחוקק וגם לא בית המשפט. התקשורת עצמה, היא זו שצריכה להגביל עצמה. מי שצופה בערוצים הישראליים, לצד אלו הזרים, יגיע ודאי למסקנה שבדרך כלל קיים ניסיון לקבוע גבולות. טוב יהיה אם ניסיון זה ילווה במאמץ רב יותר, כך שגם האזרח הקטן שנפגע יוכל לחזור אחר כך, בשוך הקרבות, אל אלמוניותו.
