לא אחת קרה לנו שבמענה לצילצול הטלפון שמענו את ראש הממשלה בכבודו ובעצמו מדבר אלינו. לפני שהספקנו להתרגש, התברר לנו שביבי לא באמת נמצא מעברו השני של הקו, אלא זו הקלטה קולית שלו הקוראת לנו לבוא ולהצביע ’ליכוד’.

אבל ביבי לא היה לבד. שיחות מוקלטות כאלה, כמו גם מיילים ומסרונים, הציפו אותנו תמיד כאשר התקרבה מערכת בחירות. כך קרה גם עתה, ככל שמערכת הבחירות לכנסת ה-19 צברה תאוצה ובמיוחד בימים הקרובים לבחירות עצמן.

המטרד הזה של ה’ספאם’ הפוליטי מתקבל אצל רבים קצת בהפתעה, שהרי בשנים האחרונות היינו עדים לירידה במשלוח הודעות הזבל אלינו, תוצאה שהיא פרי תיקון שנעשה בחוק התקשורת לפני כחמש שנים. תיקון 40 לחוק התקשורת שינה את הוראת סעיף 30א לחוק וקבע, כי משלוח הודעות פרסומיות ללא הסכמה מראש יהווה הפרה של החוק, במשלוח בארבע דרכים: הודעות טלפון קוליות, דואר אלקטרוני, מסרונים ופקסימליה. אז איך צצים לנו פתאום כל המטרדים האלה לקראת הבחירות?

המטרה שעמדה מאחורי תיקון 40 לחוק התקשורת הייתה להקיף במסגרת התיקון כל מסר שמטרתו לעודד הוצאת כספים. באופן מפורט יותר, הכוונה היא שההגדרה תחסום משלוח כל מסר “שמטרתו לעודד רכישת מוצר או שירות או לעודד השקעת כספים בדרך אחרת”. מסרים פוליטיים אינם נופלים לתוך ההגדרה הזו ואולי לא בכדי, שכן יש שיאמרו שהפוליטיקאים דאגו לעצמם מראש בתהליך החקיקה והוציאו את עצמם מהגדרה זו.

עוד כאשר חוקק סעיף 30א לחוק התקשורת לראשונה בראשית שנות ה-90, ביחס לפקסימליה בלבד, עלתה השאלה האם להכליל את האיסור שנקבע בסעיף גם על מסרים מהסוג הפוליטי. ההצעה שעלתה אז הייתה לכלול בנוסח הגדרת ’דבר פרסומת’ את המשפט הקובע כי הוא כולל אף “מסר שמטרתו להשפיע על דעותיו של הנמען בנושא בעל אופי ציבורי או פוליטי”. הצעה זו נדחתה מתוך רצון שלא להכליל באיסור שנקבע בסעיף את התחום הפוליטי, כאמור, מתוך דאגת הפוליטיקאים לעצמם כבר אז.

כבר בתחילת הליכי חקיקת התיקון לחוק, זה שקבע את האיסורים ביחס ל’ספאם’ גם בדרכי התקשורת הנפוצות כיום, סומנה הפצת המסרים הפוליטיים כבעיה ואף הועלו מספר פעמים רעיונות לכלול במסגרת התיקון גם דואר פוליטי. גם כאן הפוליטיקאים דאגו לעצמם מבעוד מועד והדבר לא צלח לבסוף.

ההיגיון שהנחה את ההחלטה להשאיר מחוץ לתיקון החוק את האיסור על משלוח מסרים פוליטיים היה כי יש בכך כדי לעודד מעורבות ציבורית בהליך הדמוקרטי. היו שראו בכך גם חלק מחופש הביטוי בכללו, בכל הקשור להעברת המסר הפוליטי, ומכאן זכות שאין להגבילה. התקיימה התלבטות האם “תרומה” המתבקשת למטרה פוליטית נכללת בקטגוריה של עידוד הוצאת כספים  והדעה הרווחת הייתה תחילה שכן. עם זאת, לכל אורך הליכי חקיקת החוק, הודגש כי נושא העידוד לתרומות אינו נכלל במסגרתו.

ההליך החקיקתי הזה מותיר אותנו עם השאלה, האם לא מן הראוי שאותו הגיון שליווה את חקיקת חוק ה’ספאם’, אינו חל גם על אותם מסרים שמציפים אותנו ללא הזמנה וללא הסכמה מראש אגב הבחירות? האם דואר פוליטי לא מטריד אותנו, לפחות כמו זה הפרסומי? אם כן, התשובה מדוע לא לעצור אותו נמצאת כנראה בקרב הפוליטיקאים, בעלי האינטרס שעמלו כדי להשאיר איסור זה מחוץ לחוק.

מצד אחד ניתן לטעון, שהמסרים לקראת הבחירות הם חלק מהחגיגה הדמוקרטית. מי שמקבל מסר ממפלגה נחשף למסריה ועם חשיפה זו מתרבים הכלים שבידו כדי לבחור, בבוא יום הבחירות. מאידך, אנו הרי מוצפים במודעות, שלטי חוצות, שידורי תעמולה, פליירים בתיבות הדואר שלנו ומה לא בעצם? בבליל ההצפה הזה, קשה יהיה לתמוך בגישה שדואר ה’זבל’ הפוליטי חשוב לנו. הוא מטריד בדיוק כמו כל דואר פרסומי אחר המגיע ישירות לתיבת הדואר האלקטרוני הפרטית שלנו ולטלפון הסלולארי שלנו ללא כל הזמנה, ולכן קשה למצוא הצדקה להפליה לטובה שלה הוא זוכה בחוק. מה עוד שלתעמולת הבחירות אנו חשופים ממילא באינספור אמצעי תקשורת נוספים שאין לנו אפשרות להימנע מהם. המטרד חמור עוד יותר כאשר אין לנו בכלל זכות בחירה או אפשרות למשלוח הודעה למשגר המסר שאנו לא מעוניינים בהמשך הדיוור הפוליטי, זאת בניגוד לאפשרויות המחוייבות מכח החוק באשר לדיוור הפרסומי הכלול בו.

ספק אם לחץ ה’ספאם’ הפוליטי שאנו חווים עתה שוב, ישנה משהו בתחום החקיקה בנושא. נתנו לחתול לשמור על השמנת ולפוליטיקאים ערוץ ההתקשרות הזה נח וזול. אז למה שמישהו יקום בכנסת הבאה וישנה את החוק?

שיתוף
נמנה על המובילים בתחום ההגנה על הפרטיות, המידע האישי, אבטחת המידע וההתגוננות מפני מתקפת סייבר במשפט הישראלי. בנוסף לכך התמחה במקרקעין ומשפט מסחרי ועוסק אף בלשון הרע, זכויות יוצרים, חוזי IT, חתימה אלקטרונית, ליטיגציה מסחרית, התגוננות מפני תובענות ייצוגיות ודיני ספורט. משמש כבורר במסגרת סכסוכים עסקיים בתחום שונים, לרבות בתחום חוזים מסחריים, מקרקעין וספורט. חבר המועצה הציבורית להגנת הפרטיות במשרד המשפטים (2007-2012), יו"ר ועדת הגנת הפרטיות של לשכת עורכי-הדין בישראל (2006-2011), מרכז תחום הפרטיות בלשכה ונציג הלשכה בדיוני הכנסת בתחום הפרטיות, מאגרי מידע והאזנות סתר (2011-2015), חבר ועדת אנגלרד לבחינת השאלות הנוגעות לפרסום פרטים מזהים בפסקי דין והחלטות של בתי משפט (2011-היום). דיין בבית-הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי-הדין (2005-2010). מייסד הועדה למשפט וספורט בלשכת עורכי הדין והראשון שעמד בראשה (2003-2005), ועדה שפרסמה בחודש ספטמבר 2005 את דו"ח דן חי לשינויי חקיקה בתחום הספורט. מחלוצי העוסקים בתחום המשפט והספורט בארץ, תוך ייצוג עשרות רבות של ספורטאים, בעיקר כדורגלנים. מרצה מהחוץ במוסדות אקדמאים בנושא ההגנה על הפרטיות בישראל ודיני ספורט. תחומי עיסוק עיקריים: ייעוץ לבנקים, חברות ביטוח, בתי השקעות, חברות פיננסיות, חברות סלולר וארגוני בריאות בנושאי פרטיות, המידע האישי, אבטחת מידע ומוכנות למתקפת סייבר, כולל ייצוג בפני הרשות למשפט טכנולוגיה ומידע במשרד המשפטים (רמו"ט). ייצוג בהליכים משפטיים בתביעות בנושאי פרטיות, האזנת סתר, נתוני תקשורת, אינטרנט, לשון הרע, מסרים שיווקיים על-פי חוק התקשורת ('ספאם'), זכויות יוצרים וספורט, לרבות בתובענות ייצוגיות. ייצוג בעתירות לבג"ץ, עתירות מנהליות צווי מניעה וצווי עשה. ייעוץ בנושא החתימה האלקטרונית וייצוג בעלי זכויות יוצרים וסימני מסחר בעסקות רישוי והליכים משפטיים. ייצוג ספורטאים בפני אגודות ספורט, התאחדויות ואיגודי ספורט בארץ ובפני הארגונים המרכזים את ענפי הספורט בעולם.