רשות המסים עשתה שימוש באמצעים חסרי תקדים בחקירת הדוגמנית בר רפאלי, כך פורסם. לאחר שנחשדה בפרשת מסים, בה לכאורה הציגה רפאלי מצג שווא לפיו היא מתגוררת בארצות הברית, אמרה רפאלי בחקירתה כי התגוררה אצל הוריה רק כשהגיעה לביקורים קצרים בארץ. ברשות המסים טענו כי היא משקרת ואמרו כי היא התגוררה בפארק צמרת בתל-אביב, למרות שאחיה הוא זה שהיה חתום על חוזה השכירות בדירה שם. לצורך הוכחת טענתם איכנו חוקרי רשות המיסים את הטלפון של בר רפאלי ושל שני אחיה. ממש כך.
הבסיס החוקי לפעולת רשות המיסים הוא חוק נתוני תקשורת, שהתקבל בכנסת בחודש דצמבר 2007 ועורר מהומה גדולה. "חוק האח הגדול" קראו לו אז בשל הבסיס החוקי שיצר למשטרה ועוד שש רשויות חקירה, ביניהם רשות המיסים, לקבל נתוני תקשורת על חשודים בעבירות, גם קלות, ביניהן בדרגת "עוון". נתוני התקשורת כוללים פרטי שיחה (למי התקשרת ומי התקשר אליך), תעבורת מיילים, נתוני גלישה באינטרנט וגם נתוני איכון של הטלפון הסלולארי שלך.
במסגרת בג"ץ שהוגש נגד החוק פרטה נשיאת העליון, דורית ביניש, עד כמה יש לעשות שימוש זהיר ומדוד בחוק הפוגעני תוך העדפת הזכות לפרטיות, מקום בו נושא החקירה אינו עניין של פשע חמור ועבירות דומות אחרות.
למרות הדברים הכל כך ברורים, באה רשות המיסים בעניינה של רפאלי ועושה, למעשה, מה שהיא רוצה. השאלה מה ניתן לעשות במצב כזה?
ראשית, כדי להוציא את צו האיכון היה על הרשות ללכת לשופט במעמד צד אחד. לא אחת נשמעות טענות כי השופטים משמשים כחותמת גומי במצבים מסוג זה. כנגד טענות אלו טענו בהנהלת בתי המשפט כי עושים עוול לשופטים, שנותנים את הצווים במעמד צד אחד במסגרת חוק נתוני תקשורת כמו גם צווים במעמד אחד לביצוע האזנת סתר. ולמרות זאת, המציאות מכה בנו ומתברר כי חסר שיקול הדעת לו ניתן לצפות משופט לפני מתן החלטתו בבקשות לצווים כאלה, כאשר רק במקרים בודדים מסורבות בקשות של רשויות האכיפה.
שנית, כאשר חוקק חוק נתוני תקשורת, נשמעו טענות רבות כנגד הסמכות שקיבלו המשטרה ורשויות אכיפת החוק. אלה הבטיחו, מנגד, להשתמש בו במתינות. הדוגמה של אותו ילד שמתקשר למשטרה וצועק הצילו לפני שהקו ניתק, חזרה על עצמה כדוגמה למקרים בהם יתבקש צו איכון. אבל המציאות, מסתבר, אחרת. מה עם הזכות לפרטיות שלנו, האזרחים?
לאותה זכות לפרטיות כתרו כתרים רבים. נשיא בית-המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק, כינה אותה "החשובה שבזכויות האדם". קודמו בתפקיד, מאיר שמגר, אמר שאותה הפרטיות היקרה לנו נשמרת, מקום שבו אדם מנהל את חייו לעצמו "מבלי שענייניו הפרטיים הופכים תצוגה לאחרים".
אמירות כאלה ורבות אחרות, שימשו קרקע פורייה למחוקק לקבוע בחודש מרץ 1992 כי הפרטיות הועלתה למעמד של זכות יסוד וכי פגיעה בה אפשרית, רק בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש. האם כזה הוא חוק נתוני התקשורת, למרות אי העמידה בכל ההבטחות שליוו את הליכי חקיקתו?
המציאות מוכיחה, לצערנו, אחרת. על השימוש שנעשה בעניין של בר רפאלי יכולנו ללמוד מהתקשורת בשל העניין הרב שמגלים בה. אבל מה עם כל אותם מקרים בהם מעורבים אזרחים "קטנים". על אלה, מן הסתם, לא נשמע לעולם.
המסקנה המתבקשת היא שאי אפשר לתת לחתול לשמור על השמנת. הראשון שצריך להתערב כאן הוא מבקר המדינה. עליו לפתוח בחקירה מקיפה כדי לבדוק איזה שימוש נעשה בחוק נתוני תקשורת כמו גם באחיו הבוגר, חוק האזנת סתר. האם השימוש הוא ראוי, מידתי, למטרה מוצדקת וצמוד לאותה מטרה?
הגורם השני שעליו להתערב הוא המחוקק. כאשר תתכנס הכנסת לאחר הבחירות, ראוי יהיה לערוך שינוי בחוק ולקבוע בו כי רק בגין עבירות קשות באמת ומצבי חרום אמתיים, ניתן יהיה לעשות בו שימוש. אחרת נשאר כולנו כלים בידי רשויות האכיפה שכפי שחזו כאשר נחקק החוק, אלה יהיו באמת ה"אח הגדול" של כולנו.
