בשבוע שעבר יצא שר התרבות והספורט, מיקי זוהר, בהצהרה יוצאת דופן, לפיה הפתרון הבלעדי למאבק באלימות במגרשי הכדורגל הוא התקנת מצלמות לזיהוי פנים בתחומי האצטדיונים. הצהרה זו נמסרה במסגרת כינוס מיוחד, על רקע אירועי האלימות והשלכת האבוקות שהתרחשו במשחק בין מכבי חיפה למכבי תל אביב, אשר הופסק במחצית בהוראת המשטרה.
השר ציין כי שימוש במצלמות לזיהוי פנים, המקובל באצטדיונים רבים ברחבי העולם, יפחית משמעותית את מקרי האלימות, ההתפרעויות והשימוש באמצעים פירוטכניים. לדבריו, מדובר באמצעי שיאפשר זיהוי וודאי של המעורבים באירועים פליליים וייצור הרתעה אפקטיבית.
טכנולוגיית זיהוי פנים מאפשרת לזהות או לאמת את זהותו של אדם באמצעות ניתוח תווי פניו המצולמים. זיהוי פנים נמנה עם מגוון טכנולוגיות ביומטריות, המבוססות על מאפיינים פיזיים ייחודיים כמו תווי פנים, קול, טביעת אצבע ורשתית, לצורך זיהוי חד-ערכי. הטכנולוגיה פועלת על ידי הפקת תבניות ייחודיות מתצלום, כדוגמת המרחק בין העיניים או האוזניים, וכך נוצרת חתימה ביומטרית אישית הניתנת להשוואה מול תמונה בודדת (1:1) או מול מאגר רחב של תמונות (1:N).
טכנולוגיות זיהוי פנים כוללות שלושה מרכיבים עיקריים: 1. זיהוי פנים בתמונה – זיהוי קיומם של תווי פנים בתצלום. 2. אימות זהות(Verification) – יכולת לוודא כי אדם המצולם תואם לזהותו הרשומה, בדרך כלל באמצעות השוואת תווי פניו לתמונה קיימת. 3. זיהוי (Identification) – זיהוי אדם על ידי השוואת תצלום פניו, כולל תמונה מצולמת בזמן אמת, למאגר נתונים המכיל תווי פנים של אנשים רבים.
למרות היתרונות המובהקים של מערכות זיהוי פנים במגרשי הכדורגל, כגון שמירה על הסדר הציבורי, חקירת עבירות והרתעה לצורך צמצום הפשיעה, השימוש בטכנולוגיות אלו מעלה אתגרים וסיכונים משמעותיים בהיבטי הפרטיות. לכן, יש לחפש דרכים לצמצם את ההשלכות האפשריות ולהבטיח שהשימוש בהן יתבצע באופן מידתי, מפוקח ובהתאם לדרישות החוק.
במגרשי הכדורגל, מושאי הפרטיות הינם קהל האוהדים ועובדי האצטדיון לרבות צוותי האבטחה (במאמר זה נימנע במכוון מלדון בשחקני הקבוצות ובצוות המקצועי). התקנת מצלמות לזיהוי פנים מעלה מספר סיכונים מרכזיים לפרטיות: יצירת מרחב מפוקח תמידית – איבוד האנונימיות של הצופים, וניטור כולל של כל קהל האוהדים, על אף שכמות העבריינים מהווה אחוז נמוך מתוכם. אפקט "האח הגדול", יצור חשש מהגעה למגרשים והשתתפות חופשית בצפייה ועידוד של הקבוצות השונות. הטכנולוגיה יוצרת אפקט של פחד ומניעה, הפוגעים בזכות לחופש תנועה והתנהלות חופשית. שימוש לרעה בנתונים ביומטריים – איסוף מידע ביומטרי רב, שעלול להיות מודלף, או שעלול להיעשות בו שימוש לרעה. אין חקיקה ספציפית בישראל המסדירה כיצד ניתן להשתמש בנתונים שנאספים ממצלמות מסוג זה. זיהוי שגוי ועיוותים אלגוריתמיים – מחקרים מראים כי מערכות זיהוי פנים נוטות לטעות יותר בזיהוי אוכלוסיות מסוימות. אוהד תמים עלול להיות מזוהה בטעות כעבריין, ולהיחשף לסנקציות חמורות. זליגת שימושים – קיים חשש שמאגרים אלו ישמשו למטרות נוספות שחורגות מהמטרה המקורית, דוגמת אכיפה משטרתית רחבה או שימושים מסחריים.
כפי שצוין, ועל אף החסרונות והסיכונים הכרוכים בכך, השימוש במצלמות לזיהוי פנים במגרשי הכדורגל טומן בחובו גם יתרונות משמעותיים: זיהוי מהיר ומדויק של מתפרעים ועבריינים -מצלמות עם טכנולוגיית זיהוי פנים מאפשרות לזהות בזמן אמת אוהדים שמתפרעים, משליכים אבוקות או לוקחים חלק באירועי אלימות. מניעת כניסת עבריינים סדרתיים – עד היום, כאשר אוהד הורחק בצו בית משפט ממגרשי הכדורגל, הוא הונחה להתייצב בתחנת המשטרה הקרובה לביתו במהלך המשחק וכך ווידאו שהוא אינו מגיע לתחומי האצטדיון. באמצעות מערכת מצלמות משולבת עם מאגרי נתונים, ניתן למנוע כניסה של אוהדים בעלי היסטוריה של אלימות או כאלה שהורחקו בצו בית משפט בדרך פשוטה בהרבה. הגברת תחושת הביטחון של האוהדים – כאשר אוהדים יודעים שמערכת אכיפה חכמה פועלת במגרש, הם עלולים להירתע מלבצע מעשי אלימות או ונדליזם, מה שמגביר את תחושת הביטחון של כלל המשתתפים באירוע – כולל השחקנים עצמם. סיוע למשטרה ולאכיפת החוק – לאחר משחקים, ניתן להשתמש בצילומים כדי לזהות מתפרעים ולהעמידם לדין. זוהי ראיה דיגיטלית שיכולה לשמש את המשטרה כנגד מפרי סדר. ייעול מערך האבטחה וחיסכון בכוח אדם – המצלמות מפחיתות את הצורך בכמות גדולה של מאבטחים ושוטרים, שכן מערכת חכמה יכולה לבצע מעקב וניטור אפקטיבי, ולספק מידע מדויק בזמן אמת.
מהאמור עולה כי הטמעת מצלמות לזיהוי פנים במגרשי הכדורגל מעלה סוגיות כבדות משקל הנוגעות לאיזון בין שמירה על ביטחון הציבור לבין הזכות לפרטיות. מצד אחד, טכנולוגיה זו מספקת כלי אפקטיבי לאיתור ולמניעת אלימות, אך מצד שני היא יוצרת סיכון משמעותי לפגיעה בזכויות יסוד של אוהדים, עובדים ושחקנים, כאשר אין עדיין מסגרת משפטית ברורה המסדירה את השימוש בה.
על אף המחסור כיום במסגרת משפטית ספציפית עבור מצלמות לזיהוי פנים, ישנן הנחיות של הרשות להגנת הפרטיות בנוגע לשימוש ואיסוף במידע מסוג זה ואלו מתייחסות בין היתר להיבטים הבאים: הגבלת מטרות השימוש במידע – בהתאם לעקרון צמידות המטרה, יש לוודא שמידע ביומטרי שנאסף משמש אך ורק למטרה שהוגדרה מראש – מניעת אלימות במגרשים. שמירת נתונים לזמן מוגבל – אין לשמור מידע אישי מעבר לנדרש למטרה לשמה נאסף. הרשות להגנת הפרטיות ממליצה למחוק צילומים המכילים מידע מזהה בתוך 30 ימים מיום צילומם, והפרקטיקה אף מדברת על תקופה קצרה הרבה יותר. שקיפות – אחת החובות המרכזיות במיקום מצלמות בשטחים ציבוריים הינו יידוע הציבור. לאצטדיונים (ובהקשר זה, במידה רבה גם למנהלת הליגה) ישנה חובה לפרסם מדיניות פרטיות מפורטת הנוגעת במפורש בהצבת המצלמות, ועליה לציין בה אילו שימושים יעשו בנתוניהם האישיים של האוהדים. כמו כן, יש להציב שילוט בסמוך למצלמת האבטחה בכדי להבטיח את יידוע האוהדים לכך שהם מתועדים. פיקוח ובקרה על מאגרי מידע – בכדי למנוע זליגת מידע, יש לוודא שהמידע שנאסף יהיה מאובטח היטב ושיהיו לו מספר מצומצם של מורשי גישה. בהמשך לכך, הגישה לצילומים צריכה להתאפשר רק כאשר מבוצעת עבירה קונקרטית, או חשש לקיום עבירה, ולא באופן רציף. מנגנון תלונות וזכות ערעור – אוהדים יהיו זכאים לממש את זכויותיהם לעיון במידע ותיקונו, וככל והמערכת זיהתה אותם בטעות כמתפרעים, הם יהיו זכאים גם כן לערער על הזיהוי.
לסיכום, האתגר המרכזי בהצבת מצלמות מזהות פנים במתחמי האצטדיונים הוא למנוע שימוש לא מבוקר בטכנולוגיה תוך שמירה על ביטחון האוהדים ועובדי האצטדיון. יש לאזן בין הרצון של שר הספורט לאפשר קיום בטוח של משחקים, לבין החובה לשמור על זכותם לפרטיות של עובדי האצטדיון, והצופים הפוקדים את המגרשים. לכן, נדרש כי בטרם ייושם צעד שכזה, על משרד ספורט, ההתאחדות לכדורגל, מנהלי האצטדיונים וקבוצות הכדורגל לוודא שמתקיימים כל תנאי ההגנה על הפרטיות בהתאם לדיני הפרטיות הרלוונטיים ולהנחיות הרשות להגנת הפרטיות.
