מה מעמד ההגנה שיקבל עיתונאי בתביעת לשון הרע, כאשר הוא מסתמך על מקור חסוי? בית המשפט העליון דן בנושא (13.03.2024) ולא הצליח להגיע לכדי הכרעה, במסגרת תביעת דיבה שהגישה השרה מירי רגב נגד ערוץ 10 וכתבה הפוליטי ספי עובדיה והחליט כי יש להשיב חזרה את התובענה לביהמ"ש השלום.
ברקע הדברים עומדת סדרת פרסומים שפרסם עובדיה שבהם נחשפה הקלטת שיחה בין רגב לבכירים במשרד התרבות והספורט שבה נעשה ניסיון לבצע 'תיאום גרסאות' בשאלה כיצד ניתן להסביר את הבחירה במשרד הפרסום של רמי יהושע להובלת קמפיין במסגרת הפרויקט "לא לדאוגוסט" שהובל על ידי משרד התרבות והספורט בעלות של 2,500,000 ₪. בפרסומים נטען כי העברת הכספים נעשתה בניגוד לדין, שלא באמצעות לשכת הפרסום הממשלתית וללא מכרז, וכי בין יהושע, לבין השרה רגב קיימת היכרות מוקדמת וקשר בלתי אמצעי. יהושע הצטרף לתביעה של רגב אך במסגרת הסכם פשרה, ערוץ 10 התחייבו לפרסם הודעה בתקשורת לפיה יהושע אינו מקורב לרגב ולכן חזר בו מתביעתו.
תביעתה של רגב ללשון הרע העלתה מחלוקת עקרונית שעוסקת בשאלה, מהו האיזון הראוי בין חופש העיתונות לבין שמם הטוב של אנשי ציבור. פסק הדין התייחס לשתי הלכות ביחס לחוק לשון הרע, הראשונה שבהן: הלכת "Sullivan"שמקורה מהמשפט האמריקאי, לפיה איש ציבור המגיש תביעת לשון הרע נדרש להוכיח יסודות שאדם מן היישוב פטור מהוכחתם – עליו להראות כי הפרסום נעשה מתוך כוונת זדון, או כי המפרסם נהג בפזיזות או בקלות דעת לגבי אמיתות הפרסום, אחרת – תידחה תביעתו, השופט סולברג ציין שההלכה נוגדת את רוח חוק איסור לשון הרע הישראלי ואימוץ הגישה כרוך בחריגה מתפקידו הראוי של ביהמ"ש וכן תפגע באמון הציבור בעיתונות החוקרת באמצעות העלאת הרף לתביעת לשון הרע. השופטים עמית וכבוב הצטרפו לעמדתו של סולברג וקבעו שאין לאמץ את הלכת Sullivan בישראל.
ההלכה השנייה, הלכת עיתונות אחראית שפותחה בתביעת הדיבה שהגיש סרן ר' נגד אילנה דיין, שנבחנת על רקע נסיבותיו הפרטניות של כל מקרה ומקרה ומעניקה לעיתונאי הגנה גם כאשר הפרסום אינו אמת, אם יש בו אינטרס ציבורי רב והעיתונאי מאמין בתום לב באמיתות הפרסום וכן הפרסום עומד בסטנדרטים של עיתונאות אחראית, שכוללת מבחני עזר מצטברים רבים, כמו מתן תגובה סבירה למושא הפרסום להגיב והסתמכות על מקורות מהימנים.
השופט סולברג ציין בפסיקתו שעיתונאי הבוחר לפרסם כתבה ולעמוד על חיסיון מקורותיו, יוכל לחסות תחת הגנת העיתונאות האחראית בנסיבות מסוימות אך לפי דבריו יש לדחות את טענת עובדיה להגנה זו משלל פגמים, אחד מהם עומד בכך שלא הקנו לרגב הזדמנות סבירה והוגנת להגיב לפרסום מאחר והעמידו לרשותה 82 דקות בלבד. סולברג מוסיף, שאכן התחקיר שפרסמו המשיבים בעל אינטרס ציבורי, שעוסק בנושאים חיוניים להביאם לידיעת הציבור, אך במישור התוצאה דחה את הערעור.
השופט כבוב סבור כי נכון יהיה לתת למבקשים רשות לערער ביחס לשאלת ההשפעה של החיסיון העיתונאי על האופן שבו עיתונאי יכול לנהל את הגנתו בתביעת לשון הרע, כאשר דבריו מבוססים על מקור שאינו מעוניין לוותר על חסיונו ומציין שני תנאים מצטברים להגנה: הראשון, החובה העיתונאית לפרסם את המידע מותנית בכך שהעיתונאי האמין בכנות ובאמיתות בפרסום, לתנאי זה היבט אובייקטיבי וסובייקטיבי. שנית עליו לשכנע כי פעל למצוא ראיות עצמאיות שאינן חסויות. בנסיבות המתאימות יהיה ניתן לקבוע כי עומדת לאותו עיתונאי הגנת העיתונאות האחראית גם בלי להביא את המקור למתן עדות. השופט כבוב לא בחר צד כדי להכריע סופית בתיק זה ופסק שיש להשיב אותו לבית משפט השלום שידון ביחס להגנת אמת הפרסום והגנת עיתונאות אחראית בהתאם לעקרונות המנחים שנקבעו בפסק דין זה.
לפי עמדתו של השופט עמית "היעדר היכולת להוכיח הגנה של 'אמת הפרסום' בשל השמירה על חיסיון מקורות, אינה מקרינה בהכרח על ההגנה של עיתונאות אחראית, על אף שהמקורות נותרו עלומים בצל החיסיון" בדרך זו עמית מחזק את החיסיון העיתונאי ואת הגנת העיתונאות האחראית. השופט עמית קבע, בניגוד לשפוט סולברג שהפרסום עמד בכללי העיתונאות האחראית והדגיש כי מבחני העזר לקביעת תחולת הגנה זו אינם מצטברים וראוי לבחון את הפרסום כמכלול תוך בחינת המסר הכללי על פי מהותו.
מדובר בפסק דין שעבר את כל הערכאות ועדיין לא סיים את דרכו. שלושת שופטי העליון הגיעו לשלוש תוצאות שונות והתיק הוחזר לביהמ"ש השלום כדי שזה יכריע בשאלת העיתונאות האחראית בלבד.
