הטענה שמצב מערכת החינוך בישראל טעון שיפור, אינה טענה חדשה והיא אף מוכרת גם במשרד החינוך. כחלק מהניסיון לשינוי המצב הקימו במשרד רשות מיוחדת, אשר תפקידה לרכז את כל השיגי התלמידים בארץ ולכמת אותם לפי מאפיינים שונים – רשות ארצית למדידה והערכה בחינוך, בשמה המלא, או בקיצור ראמ"ה.
ביום ראשון הקרוב עתידה ועדת השרים לחקיקה לדון בהצעת חוק, אשר תקנה לרשות זו מעמד סטטוטורי. חלק מרכזי בהצעה עוסק בהקמתו של מאגר נתונים אשר ישמש את הרשות במסגרת פעולתה. המאגר שיוקם יכיל את נתוני כל עובדי מוסדות החינוך, לרבות מידע דמוגרפי שיקבע על ידי שר החינוך במסגרת תקנות שיוציא, פרטי הכשרתו המקצועית והשכלתו של העובד, משוב על דרך ההוראה שלו, שיבוצו המקצועי ומידע דומה אחר. המאגר גם יכיל נתונים מגוונים על כל התלמידים בארץ מעבר לנתונים בסיסיים בלבד, לרבות קבוצת הלימוד אליה משתייך כל תלמיד, משלח ידם של ההורים, ארץ לידתו ולידת ההורים, שפת הדיבור בבית ומידע דומה אחר לרבות מידע דמוגרפי. המאגר אף יכיל מידע על צרכים מיוחדים של התלמיד ומידע על שאלת היזקקותו לחינוך מיוחד, דעותיו ועמדתו של התלמיד כלפי מערכת החינוך, לרבות אירועי אלימות, הישגיו של התלמיד ורמת ידיעותיו.
בדרך מוצפנת, שלא מפורט בהצעת החוק כיצד תבוצע, המאגר יכיל גם מידע רגיש על תלמידי מערכת החינוך, שיכלול מידע רפואי ופסיכולוגי, מידע הנוגע לאירועי אלימות בין תלמידים במוסד החינוך ומחוצה לו וכן מידע על שימוש בסמים ובאלכוהול.
ניתן בהחלט להבין שכדי לקדם את מערכת החינוך, יש לאתר את החוליות החלשות בה. מאגר מידע אשר יכיל את פרטי התלמידים על כל הנגזרות האפשריות שלהן, אולי יכול לעזור בכך, אולם השאלה אם זו הדרך היחידה או שמא מדובר כאן בקיצור דרך.
הרושם העולה מהצעת החוק הינו, שהמחוקק בארץ בוחר לפעול על דרך הפיתרון הקל. מקימים מאגר מידע ובכך נפתרות כל הבעיות. כך ניתן הבסיס החוקי להקמת מאגר של נתוני זיהוי במסגרת חוק נתוני התקשורת, מאגר ביומטרי, בינתיים בשלב ניסיוני, אגב הוצאת תעודות זהות ודרכונים חדשים ועל שולחן המחוקק מונחות עוד הצעות נוספות בכיוון.
המאגר שחפצים להקים בראמ"ה יכיל נתונים רגישים אודות התלמידים ועובדי מוסדות החינוך. החוק המוצע אינו נוקט עמדה בשאלה מה יעשה במידע שייאסף לאחר השימוש בו, כמה זמן יישמר ולאיזו מטרה. לא רחוק יהא היום בו לאחר התבגרותם, התלמידים, שהמידע אודותיהם יאגר, יתבגרו וימצאו עצמם מתעמתים עם אותו מידע, בעת גיוסם לצה"ל או כאשר יבקשו להתקבל לעבודה. בדרך לא דרך ימצא המידע הזה את דרכו לידיים זרות, בדיוק כפי שמידע ממאגרים שלטוניים אחרים זלג החוצה.
הצורך להיות ה"אח הגדול" שלנו כנראה כבר מושרש במערכת השלטונית. במקום לנסות לבדוק היכן באמת חולה מערכת החינוך, כגון האם היקף שעות הלימוד הניתן בבתי-הספר מספיק, האם הכשרת המורים ורמתם מספקת או האם ניתן לצמצם את מספר התלמידים הלומדים בכיתה, בחרו להקים מאגר מידע מפלצתי, שיכיל מידע שלאו דווקא הצורך בו מוצדק. כך, למעשה, תיקו האישי של כל תלמיד עלול להיות פרוץ לכל עבר.
כל הדרכים האחרות לשיפור מערכת החינוך לא עמדו לנגד עיניהם של הוגי הרעיון. נותר לנו לקוות שבדרך החקיקה שעומד החוק המוצע לעבור יהא מי שיקום ויעצור הליך מסוכן זה, שאחרת באמת נהפוך בסוף לאותה מדינה חשוכה שהגה ג’ורג’ אורוול.
