כמעט כל צופה טלוויזיה או מאזין לרדיו מכיר את אותה פרסומת של ביטוח ישיר, בה עומד על המזבח סוכן הביטוח שוּקה. קשה להתווכח על מידת התרומה של פרסומת זו לפגיעה ההרסנית והקשה בתדמיתם של סוכני הביטוח בארץ, המוצגים כתאבי בצע המנסים בכל דרך אפשרית להתעשר על חשבון הלקוח .
לא יהיה זה מפתיע, אם וודאי לא מעט סוכני ביטוח חככו בדעתם להגיש תביעת לשון הרע נגד מי שעומד מאחורי אותה פרסומת. אלא שאז הסתבר להם שכיוון שהם לא ’שוּקה’ עילת תביעתם נתקלת בפני מכשול היות שככל והפרסומת פוגעת, היא פוגעת בשל היותם נמנים על חבר סוכני ביטוח. סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע קובע, כי לשון הרע נגד חבר בני אדם אינו מהווה עילה לתובענה אזרחית על ידי נציגי אותה קבוצה, אלא רק באמצעות הגשת כתב-אישום על-ידי היועץ המשפטי לממשלה או באישורו. למיותר לציין כי עד היום לא הגיש היועץ כל כתב-אישום בעניין.
את האיזון הזה שנקבע בחוק מבקשים עתה להפר לטובת חיילי צה"ל. בהצעת חוק של הבית היהודי (ח"כ יוני שטבון) מוצע, כי על אף האמור בסעיף 4 לחוק איסור לשון הרע, לחיילי צה"ל באשר הם או כל מי שימצא עצמו נפגע, תינתן הפריבילגיה להגיש תביעה בגין לשון על צבא ההגנה לישראל. ההצעה הזו קיבלה אף את בירכתה של ועדת השרים לענייני חקיקה.
מבט ראשון על ההצעה יוצר, בעיני רבים, את הרושם כי הנה מובאת לפתחי הכנסת הצעה נכונה, הגיונית וכזו המשרתת את האינטרסים של המדינה. תומכי ההצעה אף מפנים לסרטו של מוחמד בכרי ’ג’נין ג’נין’, סרט שבעקבות המתואר בו הגישו חמישה חיילים תביעה בגין לשון הרע, תיק שהתגלגל עד לפתחו של בית-המשפט העליון. לפני מעט פחות משנתיים דחה שם ההרכב את הערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, תוך התבססות על אותו סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע. התובעים, הסביר בית-המשפט העליון בפסק-הדין, אינם יכולים להצביע על זיהוי אישי שלהם בסרט ומכאן ככל שהם תובעים בשם ציבור החיילים בצה"ל, נמנעת מהם האפשרות לעשות כן.
בהצעת החוק טוען ח"כ יוני שטבון כי חיילי צה"ל הם ציבור שונה "הנותרים ללא כל אפשרות להגן על שמם הטוב לאחר שנשלחו לבצע משימות קשות ביותר העולות כדי סיכון חיים". על בסיס זה, הוא גורס, יש וראוי לקבל את הצעתו.
לא במקרה בלב כל מי שחרד להגנה על חופש הביטוי במדינה, מעלה הצעת החוק הזו תחושה של חוסר נוחות, אם לא מעבר לכך. השאלה שעולה בהקשר לכך הינה, האם אין בקביעה כזו בחוק משום פגיעה בלתי מידתית בחופש הביטוי?
כאשר חוקק חוק איסור לשון הרע, ביקש המחוקק ליצור נקודת איזון בין ההכרה בזכות לשם טוב אל מול חירות וחופש הביטוי. האיזון שמצא ביחס לפגיעה בחבר בני אדם, בא לידי ביטוי בסעיף 4 לחוק איסור לשון הרע. המחוקק מצא, כאמור, כי רק באותם המקרים בהם על כף המאזניים מונח גם האינטרס הציבורי שבשמירה על שלום הציבור וזה מטה את הכף לנקיטת הליכים לאכיפת ההגנה על השם הטוב תוך הגבלת חופש הביטוי – יינקטו הליכים פלילים בלבד ובאישורו של היועץ המשפטי ולא מעבר לכך. נמצא, אם כן, שהמחוקק סבר שיש להעניק תרופה אך במקרים חריגים, אותם מקרים שימצא היועץ המשפטי לממשלה כי הם ראויים להגנה למען האינטרס הלאומי של המדינה.
אנו חיים במדינת ישראל, מדינה בה מוגשות תביעות בקצב מסחרר, התרת הרסן ופתיחת הצוהר להגשת תביעות בפני כל חיילי צה"ל עלולה לגרום לזרם של תביעות מצד קבוצות שונות באוכלוסיה. לא רק נפגעי ביקורת שתבוא מצד הפלשתינאים יהיו שם. גם נפגעי פעילות או ביטוי כזה או אחר של מתנחלים וגם אותה אמא שתבוא חשבון עם הצבא על היחס שקיבל בנה. כולם יתבעו שם. מצב כזה יגרום לכך שיוגשו תביעות סרק רבות ויוביל לתוצאה, שמרכז הכובד של הדיון הציבורי בנושא צה"ל יעבור אל בין כתליו של בית-המשפט.
עם תוצאה כזו קשה יהיה להשלים. במדינה דמוקרטית מקומו של השיח הציבורי אינו בבית-משפט. העברת הדיון אל היכל הצדק תגרום לאפקט מצנן של חופש הביטוי דווקא בנושאים המצויים לא פעם, למרבה הצער, בלב המחלוקת הציבורית והפוליטית. עם תוצאה כזו אסור לנו להשלים.
