בימים אלו החלו להיכנס כל אזרחי ישראל למעבדת הניסוי הביומטרית של משרד הפנים, עם תחילת שלב הניסיון של הנפקת תעודות הזהות והדרכונים הביומטריים. על-פי מתווה הניסוי שנקבע בחוק הביומטרי לפני למעלה משלו שנים, כל אזרח אשר יגיע למשרד הפנים להוציא דרכון או תעודות זהות, תוצע לו האפשרות להתנדב ולהוציא את המסמכים כאשר הנתונים הביומטריים של האזרח המבקש טמונים בהם. נתונים אלו יכללו את טביעות האצבע ואת תווי הפנים של האזרח.
במדינות רבות בעולם המערבי כבר מסתובבים האזרחים עם דרכונים ביומטריים; אלא שבין מה שמתחולל במדינות אלו לבין מה שעתיד להתבצע כאן ישנו הבדל אחד משמעותי: במקביל להנפקת הנתונים הביומטריים בארץ, יועברו כל הנתונים הללו גם למאגר מרכזי שיחזיק משרד הפנים. במקרים בהם תבקש זאת, תוכל המשטרה לקבל מן המאגר הזה פרטים ולהשוותם לממצאים שיאספו בזירת פשע. המאגר יהיה זמין, כמובן, גם לפקידי משרד הפנים.
עד כאן הכל עוד נשמע סביר מאוד לרבים מאיתנו. תומכי החוק טוענים, כי במדינה שבה המצב הביטחוני מצוי כל העת על סדר היום, טוב שיוקם מאגר שירכז את כל הנתונים הביומטריים של אזרחיה. זאת, אף על פי שניתן להסתפק בתעודה הכוללת בתוכה את הנתונים הביומטריים ללא המאגר שקם לצידה, כאשר בנקודות הבידוק הרלוונטיות, כגון נקודות גבול, יכולה להיערך השוואה בין טביעות האצבע במציאות לבין אלו המצויות בתעודה. המאגר, טוענים התומכים, ימנע את האפשרות של כפל זהויות, היינו אדם אחד שיוציא שתי תעודות זהות תחת זהויות שונות. יתרון נוסף הנמנה הוא של המשטרה, אשר תוכל, לכאורה, לקדם את חקירותיה.
אלא שאליה וקוץ בה. רק לפני תקופה לא ארוכה שמענו על תפיסתם של פורצי מאגר מרשם האוכלוסין. זה הוא אותו מאגר שבו מופיעים כל הפרטים האישיים שלנו, הזמין כבר שנים רבות לכל דורש ברשת. מי שאמון לשמור על אותו המאגר הוא משרד הפנים – ממש זה שאצלו יהיה "שמור" גם המאגר הביומטרי, וזו רק דוגמה אקטואלית הקרובה אלינו. דוגמאות לפריצות מאגרים בחו"ל – שמורים הרבה יותר במיטב טכנולוגיות אבטחת המידע , כגון אלו של הפנטגון או של לוקהיד-מרטין – ניתן למצוא למכביר. משרד הפנים היה גם זה שהתנגד להכבדה בדרכי ההצפנה של הנתונים במאגר, הן כדי לקדם את מועד תחילת הניסוי והן כדי לחסוך את ההוצאה שהייתה כרוכה בכך. אותה הוצאה שאמורה להוות מעטפת הגנה מינימלית על המאגר ועל פרטיות אזרחי המדינה. מאגרים שבהם עלויות אבטחת המידע מגיעות למיליארדים של דולרים בשנה נפרצו; ובמשרד הפנים חוסכים בשקלים, העיקר שהמיזם יצא לדרך ואחריו המבול.
דרך ההתנהלות של משרד הפנים בעניין המאגר הביומטרי מזכירה במעט את זו של השב"כ. הכל נעשה בשקט, עם כמה שפחות פרסומים. יש לדרך הזו הסבר – משרד הפנים אינו מעוניין שהאזרחים יחששו להשתלב בניסוי הביומטרי. יותר מכך, יש כאלה הטוענים כי כאשר יגיעו האזרחים להוציא תעודות זהות או דרכונים, ברירת המחדל מבחינתו של פקיד משרד הפנים תהא להוציא לאותם אזרחים תעודה או דרכון ביומטרי, מבלי לשאול אותם כלל אם הם רוצים להשתתף בניסוי. רק למי שיתנגד לכך באופן מפורש, יוצאו התעודות במתכונתן הישנה.
ההתנהלות הזו של המדינה בכל הקשור לתעודות הביומטריות מעוררת תחושות קשות. אין זה ראוי שהמדינה תרכז את כל הפרטים הביומטריים שלנו במאגר אחד, כאשר זוהי רק שאלה של זמן עד שיעמוד המאגר לרשותו של כל דורש. מאגרים כאלה סופם להיפרץ. זמינותן של טביעות האצבע שלנו על גבי הרשת תוביל להשתלת טביעות האצבע בזירות פשע והפללת אזרחים תמימים בפשעים שלא תהא להם כל אפשרות להכחיש. מנגד, מניעת כפל הזהויות אפשרית במגוון דרכים אחרות, אף אם קשות יותר, אבל את זה משרד הפנים לא מגלה.
אם לא די בכך, זמינות טביעות האצבע גם תוציא מכלל אפשרות לעשות בהן שימוש לצורך זיהוי. היום נפוצים מקומות עבודה, רכבים ומנעולים שמפתח הכניסה אליהם מבוסס על טביעת האצבע שלנו.
לכן, הברירה שלנו היא אחת: להחרים את הניסוי הביומטרי. להבדיל ממספר טלפון, סיסמא, או אפילו שמו של אדם, טביעת אצבע לא ניתן לשנות. טביעת אצבע יש לנו רק אחת ואם המדינה לא מתכוונת לשמור לנו עליה, ראוי שאנו נעשה זאת.
