בשנים האחרונות רווחה תופעה בתחום הספורט, לפיה הורים לילדים המשחקים במשחקי כדור, כדורגל בעיקר, תרים אחר הזכויות המשפטיות של ילדיהם, כבר מיד לאחר הגיעם לגיל 14. הורים לילדים בגיל כה צעיר, כבר מחפשים את החוזה המיטיב עם הקבוצה בה משחקים הילדים, ובמקרים רבים אחרים אף תרים אחר האופציה לעבור לשחק בקבוצה אחרת.
הגורם לתופעה הזו הוא תיקון בחוק הספורט, התשמ"ח-1988, מלפני שנים אחדות, לפיו ילד עד גיל 15 יכול לעבור, כמעט בחופשיות, מקבוצה לקבוצה. הורי הילדים למדו להכיר את התיקון הזה בחוק ולחפש איך לממש את הפוטנציאל הגלום, מאחורי אותה הוראה.
חלק לא קטן בתופעה שייך להוראות החוק הנוגעות להמשך תהליך ההתבגרות הפיזית והמקצועית. כך לאחר גיל 15 האופציה היחידה שיש לילד לעבור קבוצה הינה הסגר של שנה, שזכה לכינוי "הסגר קטין". במסגרתו יכול שחקן, בין הגילאים 15 ל-17 שנה, להיכנס להסגר של שנה אחת במהלך פגרת המשחקים (חודשים יוני-יולי בדרך-כלל). לאחר שנת ההסגר חופשי השחקן לעבור לאיזו קבוצה שיבחר. השחקן המצוי בהסגר ממשיך, אומנם, להיות שחקן מין המניין בקבוצתו בשנת ההסגר, אך סביר שזו תטרח ליתן לו להרגיש ולהבין, מה היא בדיוק מרגישה כלפיו וכלפי ההחלטה שלו להיכנס להסגר קטין.
לאחר שאופציית הסגר הקטין חולפת, ההזדמנות הבאה של שחקן כדורגל, למשל, לעבור קבוצה ללא שיתוף פעולה של קבוצת האם שלו, למעט חריגים, היא בגיל 21. כאן נובעת הזכות מכוח תקנון ההתאחדות לכדורגל, אשר קובע הוראות בהקשר לכך, השונות מאלו הקבועות בתקנון הבינלאומי (תקנון פיפ"א), תולדה של דילמה רבה המלווה את התחום בארץ ובעולם.
על-פי התקנון הבינלאומי שחקן כדורגל מעל גיל 18, שאינו חתום על הסכם תקף עם קבוצתו, יכול לעבור בחופשיות לאן שירצה, כאשר הועדה למעמד השחקן בהתאחדות שלו, ובפיפ"א במקרה של העברה בינלאומית, תקבע את גובה הפיצוי שתקבל קבוצת האם שלו, על האימון וההשבחה שלו במרוצת השנים. הפיצוי, כמה עשרות אלפי יורו בדרך-כלל, נועד לאפשר לקבוצת האם להמשיך ולטפח את הדור הבא של השחקנים.
כאן מקור הבעיה. הפיצוי שמקבלת קבוצת האם אומנם משקף את ההשקעה באותו שחקן, והרבה מעבר לכך. ברם, בשנתון אחד של שחקנים, יוצאים, במקרה הטוב, שניים-שלושה שחקנים שניתן לקבל בגינם פיצוי. סכומים אלו, טוענים המועדונים, אינם מכסים את ההשקעה העצומה באותו שנתון. לכן מתן האפשרות לעבור בכפוף לפיצוי שצד ג’ יקבע, הועדה למעמד שחקן, נראית בעיניהם אופציה גרועה. גרועה כל-כך, שמוטב להילחם בה.
מלחמה זו בארץ הביאה לתוצאה, לפיה בשונה מהתקנון הבינלאומי, בארץ השחקן חופשי לעבור קבוצה באותה הדרך, רק לאחר שמלאו לו 21 שנים, זאת במידה שהוא לא תחת הסכם תקף עם קבוצתו. בדרך-כלל זה לא קורה. קבוצות משתדלות ששחקנים לא יהיו חופשיים מהסכם בגיל זה ובכלל. ההסבר שניתן בארץ לכך הינו, שאין זה ראוי שבתקופת הצבא (גילאי 18 עד 21) יעסוק שחקן בשאלת העברתו, שבדרך-כלל נובעת, לפי גרסה זו, ממניעים כספיים ולא מקצועיים.
בהתאחדות הבינלאומית (פיפ"א) השקיעו מחשבה רבה, לפני שקבעו את התקנון שלהם. כך שחקן יכול לחתום על הסכם מקצועני, לכל היותר לחמש עונות, לאחר שמלאו לו 18 שנים. זה ההיגיון בהוראה המצויה בתקנון פיפ"א (בקשר למעבר השחקן בגיל 18) – להשוות בזמנים מועד זה יחדיו עם המועד שבו הוא יכול לעבור בחופשיות, בכפוף לפיצוי שיקבע, כאמור. בארץ בהגיעו לגיל 18 מציעים לשחקן כזה הסכם לחמש עונות, או שיתייבש בבית. ממש כך, שכן אין לו כל אופציה לעבור קבוצה, ללא שיתוף פעולה של מועדון האם שלו. הדבר מוליד הסכמים שלא תמיד נוטים לטובת השחקן ויותר מכך, גורמים לאותם הורי ילדים בני 14 להבין, שאם לא ישכילו להבטיח לעצמם בהסכם תנאים לגיל 18, התקנון הישראלי ודאי שלא יעשה כן. בין התנאים האלו, אגב, גם אחוזים נאים ממכירה עתידית של השחקן, תנאי שדי מרוקן מתוקפה את הטענה, שהתקנון בא להגן על הקבוצות שמשקיעות במחלקות הנוער. אלו, אגב, גובות דמי חבר מהורי הילדים שמשחקים במסגרתם במהלך השנים וברוב המקרים שומרות על תקציב מאוזן.
הפיתרון לתופעה הזו הוא דרך הישר. מה שהבינו בעולם כנראה נכון, ואנחנו הישראלים לא תמיד צריכים להמציא את הגלגל. ראוי יהיה, שהתקנון הישראלי בכדורגל יקבע את שקובע התקנון הבינלאומי לשחקני הכדורגל. כך לא נהיה עדים לסוג של סחטנות, בעיני הקבוצות, של הורי הילדים בני ה-14. כך גם נשיג חופש ראוי לשחקנים בהגיעם לגיל 18 – לבחור לעצמם את דרכם המקצועית, ממש כמו חבריהם בעולם.
